יצירות מופת רבות הותיר אחריו הבמאי היהודי-אמריקני סידני לומט, מגדולי במאי הקולנוע האמריקניים, שנפטר אמש (שבת) בביתו שבמנהטן, ניו-יורק, ממחלת הסרטן, כשהוא בן 86.
לומט היה לשם דבר באמריקה ומחוצה לה, ועל שמו רשומים כמה מההישגים הקולנועיים הבולטים בקולנוע האמריקני במחצית השנייה של המאה ה-20, כאלה שהיו לנכסי צאן ברזל בהיסטוריה של עשיית הסרטים, בארצות-הברית ובכלל.
לומט כמעט ולא השתתף בכתיבת תסריטים, אך הוא ניחן ביכולת לבחור תסריטים דרמטיים מורכבים וללהק אליהם שחקנים מעולים (לומט הוא אשר נתן הזדמנות ראשונה לאל פאצ'ינו בתפקיד ראשי ב"אחר הצהריים של פורענות" (1975).
גדולתו הייתה בהעצמת הנוכחות הדרמטית במעט מאוד אמצעים - מצלמה, שחקנים, וסאונד, והוא בחר תסריטים שבהם יוכל לבטא את מה שניתן לכנות כ"אמנות הסיפור החושב", בו לקהל ישנו תפקיד של הסתכלות פנימית דרך התבוננות בדמויות: מחד, יצירת הזדהות עם דמות שאינה מוסרית, כאשר ההזדהות היא מתוך אמפטיה. מנגד, ההזדהות הזו אמורה להטריד ולהפעיל בקרב הצופה מעין "מערכת אזעקה" מוסרית.
כל זאת בזמן קצר: ב"פסק דין", יש בשתי הסצנות הראשונות, הקצרות, כדי ללמוד על אופיו המורכב וההרסני של עורך דין מבריק. אותו הדבר בסיקוונס (רצף סצנות המספרות סיפור בתוך סיפור העלילה) הפותח של "סרפיקו" (1973), "רצח באוריינט אקספרס" (1974) ו"רשות שידור" (1976).
50 סרטי קולנוע
היכולת הזו, שזיכתה אותו בהגדרה "במאי של שחקנים", הביאה את השחקנים לשיא מקצועי, כאשר בסרטיו של לומט הם מציגים את משחקם הטוב ביותר. תצוגות שיא של ממש, בין אם של פול ניומן ב"פסק דין", בין אם של פיי דאנווי ב"רשות שידור", ג'יין פונדה וג'ף ברידג'ס ב"הבוקר שאחריי", ובין אם אביה של פונדה, הנרי פונדה, ב"12 המושבעים", והרשימה עוד ארוכה.
"12 המושבעים" (1957), כאמור בכיכובו של הנרי פונדה, היה סרטו הראשון של לומט, שעד היום נחשב לאחד הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע, ולטוב ביותר ברזומה העשיר של לומט, הכולל יותר מ-50 סרטי קולנוע בקריירה בת שישה עשורים מאחורי מצלמה. לפני כן שיחק וביים בתיאטרון, ולכך הייתה השפעה כבירה על עבודתו: הן משום שלומט עיבד לקולנוע מחזות רבים, והן בשל צורת הבימוי המועדפת עליו - ואולי הטבעית ביותר עבורו, בה עיקר ההתרחשות היא בחלל אחד: ב"12 המושבעים", מלבד סצנת הפתיחה וסצנת הסיום, הסרט מתרחש בלוקיישן אחד. ב"פסק דין" (1982, על-פי תסריט של דיוויד מאמט, בכיכובו של פול ניומן) שלדעת הח"מ היה טוב אף יותר, הדרמה מתרחשת ברובה בבית המשפט.
אך מה שהתאים לשנות ה-70 וראשית שנות ה-80, לא הולם את טעמו של הקהל הרחב כיום, אשר רובו מחפש תזזיתיות, תנועה ואפקטים לרוב. לכן ניתן לומר כי אותן שנים המכונות כ"תור הזהב של הקולנוע האמריקני" היו לתור הזהב של לומט. מאז, למעט הצלחות בודדות כמו "הבוקר שאחרי" או "אהבה במלכוד", בכיכובו של ריבר פניקס, לא הצליח לומט לשחזר את הצלחתו. סרטו האחרון, "לפני שהשטן יודע" (2008), לא היה מבריק במיוחד, אך ניכר כי הייתה בו מעין השלמה של הבמאי עם הקולנוע של ראשית המאה ה-21, ואולי אף הייתה בו משום הצהרה בפני האולפנים והקהל: אני יכול לעשות את זה גם בדרך שלכם. לומט היה מועמד לאוסקר ארבע פעמים (על "רשות שידור", "12 המושבעים", "אחר הצהריים של פורענות" ו"פסק דין". לפני שש שנים זכה באוסקר עבור מפעל חיים. הוא הותיר אחריו אישה ושתי בנות.