ביום שלישי שעבר נסענו עם הבת שלי שיר לבקו"ם כדי להפקיד אותה בידי המפקדים הראויים לכך. היה יום גשום וקר, ומאות מתגייסים ומתגייסות עמדו עם בני משפחותיהם, ממתינים לשמוע את הכרוז קורא בשמם ופוקד עליהם לעלות לאוטובוס. ל', אח של שיר, עוד מעט בן 18, טרח להזכיר לנו בחיוך אכזרי שבקרוב נלווה גם אותו לכאן.
מדינת ישראל מתחלקת לכל מיני קבוצות. מי שנולד כאן ומי שלא, מי שמאמין ומי שלא, מי ששירת בצבא ומי שלא, מי שיש לו ילד בצבא ומי שלא. אל הבקו"ם מגיעות המשפחות שממשיכות להחזיק בנטל ולא מתחמקות מהאחריות. מספרנו הולך ופוחת אל מול המשתמטים בקטגוריות השונות. אבל, כל מי שהמתין יחד לאוטובוס המתגייסים עם הילד שגידל ושנתן לו את כל מה שיכול היה לתת, הרגיש מן הסתם את העוצמה האדירה של החוויה הכל-כך ישראלית הזו. בקרב הציבור של הנושאים בנטל זוהי חוויה חוצת גבולות ושוויונית. באותו הבוקר התגייסו גם הבן של הרמטכ"ל והבת של מאמן מכבי תל-אביב בכדורסל (ביום מיוחד שכזה היינו מוכנים לפרגן אפילו לצהוב שכמותו) וגם הם היו בסך הכול הורים נרגשים, שמלווים את הילדים ביום הגיוס.
לפני 30 שנה עליתי על אוטובוס כזה גם אני בלשכת הגיוס בירושלים. ישבתי על-יד החלון והסתכלתי החוצה מבעד לסורגים הלבנים. מאחורי ישב עידו, חבר ילדות מירושלים. שנינו הסתכלנו החוצה במבט קשוח, כפי שהיה מקובל אז. דוד חברי הטוב צילם אותנו והנציח שני נערים ירושלמים בשעותיהם האחרונות כאזרחים.
שבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והנערים התמימים מהתמונה הפכו ללוחמים. 5 שנים לאחר מכן למדנו בטכניון והצטרפנו לתעשיית ההיי-טק הישראלי. כיום עידו גר באזור ניו-יורק והוא בעל תפקיד בכיר בבנק השקעות ידוע. אני חזרתי משהות ארוכה בארצות-הברית וכיום שותף בקרן הון סיכון. לפני 3 שנים וחצי עידו הציע לי לבחון השקעה בחברה ישראלית קטנה בשם N-Trig. חברה צעירה ללא הכנסות, אבל עם טכנולוגיה מבטיחה. היום אני חבר דירקטוריון בחברה הזו והקרן שבה אני שותף היא בעלת מניות בה. אנ-טריג היא חברה בעלת צבר לקוחות ידועי שם והכנסות משמעותיות. ביום האקזיט אני מתכוון לשלוח לעידו מתנה - את התמונה שצולמה ביום הגיוס של שנינו, לפני 30 שנה. אני מניח שאוסיף גם כמה מילים בגב התמונה, לזכר הימים ההם.
כמו שסיפרתי, את התמונה ההיא צילם חברי דוד, כיום פקיד בכיר בשירות המדינה. גם דוד היה בבקו"ם ביום שלישי שעבר. נפלאות ארצנו הקטנטונת הביאו את שנינו לאותו מקום ובאותן הנסיבות - בנו התגייס גם הוא באותו היום. יום לאחר-מכן כבר שוחחנו בטלפון בקשיחות של אבות מנוסים, כאלה שיש להם ילדים שמשרתים בצה"ל. נזכרנו בתמונה. אמנם עברו 3 עשורים, ובינתיים הפכנו למדינה מודרנית ולמעצמת היי-טק, אבל הילדים שלנו עדיין מצטלמים באוטובוס שלוקח אותם מאיתנו.
השבוע צברתי תואר נוסף ברזומה - איש היי-טק, יזם, שותף בקרן הון סיכון, אבא לילדה חיילת, אבא גאה מאוד.