הערב (ד') תעלה למגרש קבוצת הכדורגל של שאלקה 04 מגלזנקירשן כדי לארח בשלב רבע הגמר של ליגת האלופות את אינטר ממילאנו. הפערים בין שני המועדונים לא יכולים להיות גדולים יותר. מועדון הפאר האירופי של אינטר, על שלל כוכביו המולטי-מיליונרים, מול אוסף של כישרונות צעירים ושחקנים מזדקנים עם רזומה של ליגה שנייה. מלבד ראול וג'פרסון פארפאן, כמובן. אבל זה גם עניין של הבנה עצמית של המועדון. בעוד אינטר, מאז תחילת המאה העשרים, מתבססת על העלית הבינלאומית של מילאנו, עיר האופנה והעסקים הבינלאומיים, שאלקה היא מועדון עממי שנושא על נס את מורשת כורי הפחם בעיר השינה האפורה גלזנקירשן.
הרבה עיתונאים, אוהדי כדורגל ועסקנים אוהבים להתרפק על הרומנטיות של מועדוני כדורגל מסוגו של שאלקה. יש בכך הרבה מהאמת, במועדון בו האוהדים הם הבעלים של האגודה, ויש להם מילה בניהולה. גם המורשת של הקבוצה, של לחימה וייצוג האיש הפשוט מול הגדולים והעשירים, מתאימה לתפיסה. אולי מהסיבה הזאת לא מעט אנשים שמחו על הניצחון הלא ייאמן של שאלקה 5-2 במשחק הראשון במילאנו, ששם אותה עם רגל וחצי בחצי הגמר.
אבל מה לעשות, גם עולם הכדורגל שאוהב כל כך לחיות בהפשטות חד-ממדיות, הוא יותר מורכב מכך. כן, בעלות האוהדים הגרמנית שהפכה לסמל לניהול נכון של מועדון כדורגל, היא נושא מורכב עם חסרונות בולטים, שנוהגים לרוב להתעלם מהם. השנה המטורפת הזו הביאה כמה מהם לידי ביטוי מוחשי. אפילו אצל זאת שעוד רגע מעפילה לחצי גמר הצ'מפיונס.
***
כבר בעבר סבלה שאלקה מהיותה קבוצה עממית. קודם כל ברמה הכלכלית: מיתוג כזה מרחיק את המפרסמים הנוצצים שמעדיפים את המועדונים הגדולים. אבל יותר מכך, הבחירות, כמו בכל דמוקרטיה, הן שורש הרע. בבחירות שאמורות להיות פעם בארבע שנים אבל נעשות בדרך כלל מדי שנתיים, התמודדו תמיד דמויות שביקשו את אהדת ההמון. הרצון להכרה, פרסום וכבוד הביאו לשאלקה אנשי ניהול לא מקצועיים, לבזבוזי כספים, לפרשיות שחיתות וסקנדלים, עד כדי התאבדות של רואה חשבון. או שליפתו מהאדמה של ארונו של האגדה ארנסט קוצורה כדי לקבור אותו מחדש, עבור הנשיא גינתר איישברג שהיה בטיסה בזמן ההלוויה הראשונה.
למעורבות היתר של האוהדים היה מחיר יקר: ההתנהלות הפיננסית ההרפתקנית הביאה לכך שכמעט כל הכנסה עתידית שועבדה. חובות הענק תפחו ומאיימים על יציבות המועדון, למרות היותו בעלים של אחד האצטדיונים הנאים והמודרניים באירופה, "שאלקה ארנה", ולמרות ממוצע הקהל השישי בגובהו באירופה.
מעל 61 אלף צופים למשחק לא מכניסים את שאלקה אפילו לטבלת 20 הקבוצות המרוויחות הגדולות מימי משחק באירופה. רחוק מזה. במקום להיכנס לעידן המקצועני ולממש את פוטנציאל הצופים, שאלקה מכניסה 25 מיליון אירו בשנה בלבד מימי משחק - הכנסה של פחות מחצי מפולהאם הקטנה שמכניסה 62 מיליון אירו מימי משחק ומדורגת במקום ה-20. האשמה היא כמובן במחירי הכרטיסים הנמוכים, ו"החובה" לספק את רצונם של האוהדים, כלומר בעלי המועדון.
ראול מפרק את אינטר בסן סירו (צילום: רויטרס)
***
בפעם המי יודע כמה, הוחלט בשנה שעברה על התחלה חדשה. מספיק עם הרכות, אחרי הכל מדובר במועדון של כורי פחם. פליקס מגאת, הדיקטטור הידוע באימוני הכושר המפרכים שלו, אבל גם בשל ההצלחות הפנומנליות של המועדונים שאימן, הגיע למועדון שתפור עליו. כך לפחות האמינו האוהדים, ושכחו שהאידיאלים שלהם אחרים. שלא מקובל עליהם שמישהו אחר יחליט לבד. כך טרפדו האוהדים, למרות ההצלחות של מגאת בעונתו הראשונה, את ניסיונו לבטל את הצורך שלו באישור הדירקטוריון בכל פעם שהוא רוצה להוציא יותר מ-300 מאות אלף אירו. כי מגאת לא אוהב לקבל אישורים, הוא רוצה לקחת על עצמו את הכל, לקבל אחריות ולנהל כל דבר במועדון.
אבל בשאלקה לא עובדים ככה. נציג האוהדים בהנהלה הצטרף לאוהדים המוחים, ובתגובה פיטר אותו מגאת מתוקף תפקידו כיו"ר ההנהלה. מאותו רגע היה ברור מי מנהל את הקבוצה: האוהדים. הפיטורים של נציג האוהדים מההנהלה העלה את חמת האולטראס והיציע הצפוני, ואלו חיכו למגאת בפינה, כשהם גוררים למאבק את השחקנים בראשות מנואל נוייר הקפטן. הבלאגן התעצם, שמועות הופצו, ופתאום היה מגאת, שהחזיר את שאלקה לליגת האלופות עם סגנות בלתי צפויה בבונדסליגה, הצמיח צעירים, עלה לגמר הגביע ולרבע גמר הצ'מפיונס - לאויב הציבור. בספרי החשבונות לשנה הבאה שמגישים בגרמניה כבר במארס התגלה משהו חשוד, ומכאן הדרך היתה קצרה: למרות ניצחון מרהיב על ולנסיה בשמינית גמר ליגת האלופות, מגאת פוטר מתפקידו בהנהלה. מה שהביא בתגובה גם להתפטרותו מתפקיד המאמן.
שאלקה היא אחת הדוגמאות העכשוויות סביב מבנה הבעלות "50+1" שנותן כל כך הרבה כוח לאוהדים. אבל לא רק בשאלקה היו זעזועים בשל מבנה הבעלות הגרמני השנה. ובאף קבוצה זה לא בא לידי ביטוי כמו אצל "אדומי המכנסיים" מהמבורג. לא פחות מ-18 מועמדים לתפקידים במועדון עברו בו השנה, חלקם קיבלו ביטול בהודעות SMS, חלקם הגיעו להמבורג רק כדי לגלות שהם מועמדים מול מישהו שהניצחון הובטח לו, ועזבו בכעס. שרשרת פיטורים הולידה שרשרת מינויים, עד שגם חברי הוועד המנהל שאחראי על המינויים הוחלפו ברובם.
חלק חשוב בכאוס יש לנציגי האולטראס שנלחמו כדי להיבחר לוועד המנהל, הצליחו, ואז רק גילו שלהיות נגד דרך פעולה של מישהו, עדיין זה לא מספיק כדי להתוות דרך. מאז יש מלחמות בוועד המנהל, המינויים נכשלים ואנשים באים והולכים. בעלות אוהדים, זה קצת פחות רומנטי ממה שנהוג לחשוב.
***
איך ייגמר הסיפור של שאלקה השנה? בקבוצה חיים כרגע את האפקט הפסיכולוגי של תחושת השחרור מהרודן מגאת. תחושת השחרור נושאת את השחקנים לגבהים שלא ייאמנו. המאמן החדש-ישן רלף רנגניק יאבד את הקלף הזה מהר מאד, ואז שוב יתחילו הצרות.