האומנם עייפותם של אנשי עסקים מן המערכת הפוליטית היא חדשות טובות? זה תלוי. בגרמניה של ימי ואיימר - זו הרפובליקה הדמוקרטית שנולדה על הריסות מלחמת העולם הראשונה - העייפות הניבה את אדולף היטלר. לא מפני שהעייפים רצו לכונן דיקטטורה גזענית רצחנית, אלא מפני שהם רצו, בין השאר, ממשלה אפקטיבית. קנצלרים התחלפו בזה אחר זה, שרים עלו וירדו במהירות, ענן של אי-ודאות ריחף תדירות.
בקליפורניה של אמצע שנות ה-60, מולטי-מיליונרים (שהיום היינו מכנים מיליארדרים) רצו לשים קץ להידרדרות החברתית של ימי מלחמת וייטנאם, וגם רצו לשלם הרבה פחות מסים. הם המציאו מועמד רפובליקני למושל, שמעולם לא נבחר לשום כהונה ולא רכש שום ניסיון ניהולי או פוליטי. הוא נבחר, בכספם. שנתיים אחר כך הם רצו שהוא יהיה מועמד לנשיאות. היה עליהם לחכות עוד 12 שנה לפני שנכנס לבית הלבן. שמו היה רונלד רייגן.
אין צורך לבזבז את זמנו של הקורא על הטעמת המרחק העצום בין היטלר לרייגן. זה מובן מאליו. הדמיון הוא רק בין הנסיבות. אנשים עשירים מאוד ומעטים מאוד קשרו קשר לשנות את מהלך ההיסטוריה. אוליגרכיה, זאת אומרת שלטון המעטים? פלוטוקרטיה, זאת אומרת שלטון העשירים?
הבה לא נתחסד יותר מדי. הדמוקרטיות המערביות היו לעתים קרובות מאוד אוליגרכיות ופלוטוקרטיות, גם כאשר בחרו פרלמנטים.
זיוף מסיבי של רצון הבוחר
מה לכם שיטת בחירות מבטיחה יציבות יותר מן השיטה הבריטית. היא צריכה להתאמץ מאוד כדי שלא להניב ממשלה חד-מפלגתית עם רוב ברור (הנוכחית היא יוצאת מאוד מן הכלל). כמעט כל ממשלות בריטניה מאז מלחמת העולם הראשונה ייצגו מיעוט של ציבור הבוחרים. האם זה טוב? ייתכן.
האם מרגרט תאצ'ר הייתה טובה לבריטניה? סביר מאוד. היא חילצה אותה ממשבר כלכלי סיסטמי עמוק. היא הזריקה נסיוב של דינמיות ושל העזה לוורידיה. היא שחררה את הממשלה מן הצורך לנהל תאגידים, בתי חרושת, מכרות, תחבורה ציבורית. היא פטרה את התעשייה מן הקפריזות של איגודים מקצועיים רדיקליים וחסרי אחריות. הערכה לתאצ'ר אפשר למצוא כיום גם בין ליברלים ואנשי שמאל מתון.
תאצ'ר כנראה לא הייתה יכולה להוציא את הרפורמות הנועזות שלה אל הפועל, אילו שיטת הבחירות הבריטית דמתה לשיטה הגרמנית, קל וחומר לשיטה הישראלית. הסיבה פשוטה מאוד: אפילו כאשר הרוב שלה בפרלמנט היה גדול ממאה מושבים, התמיכה האלקטורלית בה לא עלתה מעל 44%. אילו הייתה צריכה לכונן קואליציה, היא הייתה מתקשה מאוד לעשות מה שעשתה במשך 11 שנה, עם שלושה ניצחונות רצופים.
לשון אחר, דמוקרטיה ייצוגית, שאין בה זיוף מסיבי של רצון הבוחר, לא הייתה מאפשרת לבריטניה להיחלץ. עובדה, שום דמוקרטיה מערב אירופית לא הצליחה לעשות מה שהיא עשתה.
מי יקפוץ מעל הרף
הבה נדון עכשיו ברצונם העיקרי של בעלי היוזמה לשינוי מבנה השלטון בישראל: הם רוצים ממשלה מתוקנת ויציבה, שתהיה חופשית מסחיטה בלתי פוסקת של קבוצות אינטרסים, ותוכל להתרכז במשימות הלאומיות העיקריות. הם רוצים, בין השאר, להעלות את אחוז החסימה.
כבר היו דברים מעולם. הייתה פעם מפלגה ששמה הציונים הכלליים. בבחירות לכנסת השנייה היא קיבלה 22 מושבים, והאמינה שהיא החלופה הטבעית לשלטון מפא"י. כטוב לבה ביין, היא קראה להעלות את רף הייצוג בכנסת ל-10%. היא חשבה שתיפטר בזה מכל שחקני המשנה, והיא ומפא"י יוכלו להסיר את הכפפות, ולהתמודד על השלטון כמו גדולים. אילו מפא"י הייתה נענית, הציונים הכלליים לא היו מיוצגים בכנסת השלישית, מפני שקיבלו פחות מ-10%.
הגנרלים בטורקיה חוללו הפיכה צבאית ב-1980. שנתיים אחר כך הם הורישו לטורקיה חוקה, שקבעה בין השאר 10% חסימה. הכוונה הייתה שקופה: למנוע ייצוג פרלמנטרי לאסלאמיסטים ולפשיסטים. ההיסטוריה חמדה לצון. עשרים שנה אחר כך, האחוז הזה חסם את כניסתן של כמעט כל המפלגות החילוניות לפרלמנט. האסלאמיסטים קיבלו קצת יותר משליש הקולות, אבל בהיעדר רוב המפלגות האחרות הם זכו כמעט בשני שלישים של מושבי הפרלמנט. זה קרה ב-2002. תראו מה קרה מאז לאסלאמיסטים, לחילונים ולגנרלים.
שעשוע בהעלאות רף מניב תוצאות לא חזויות. מה יקרה אם שום ערבי לא ייבחר לכנסת? או שום חרדי? או שום שמאלני? או שום מתנחל? מה יקרה אם מפלגת מיעוט תקבל את רוב המושבים בכנסת? בארץ מפולגת ומקוטבת, עם שיעורים קטנים מאוד של סובלנות ושל גינוני נימוס, הפוליטיקה תגלוש אל הרחוב, ותלבש צביון אלים ואולי ניהיליסטי.
נהגי הקטר
כאשר אנשי העסקים ובעלי ההון מעמידים את המטרה מעל האמצעים, הם מודיעים בעצם שדמוקרטיה אינה מניבה תוצאות, ולפיכך צריך קצת פחות דמוקרטיה. אולי הם צודקים. אבל הם חייבים מידה של כנות. מותר לבקש מהם שיגידו דברים כהווייתם, כדי שיהיה אפשר לדון בהם לגופם.
יש אנשים רציניים החושבים שממשלות אוטוריטריות - עם כסות דמוקרטית, אבל עם מעט מאוד תוכן - מיטיבות יותר מדמוקרטיות. השוו נא, נניח, את אירלנד, או את פורטוגל, עם סינגפור; או את פקיסטן עם קזחסטן; או אפילו את הודו עם סין. אילו האוליגרכים והבנקאים של גרמניה היו מצליחים להיפטר מן הדמוקרטיה של ואיימר חמש שנים קודם, נניח ב-1928, הם היו יכולים אולי להחליף אותה במשטר צבאי שמרני. הנאצים היו אז שוליים לחלוטין. אולי בכלל יפה שעה אחת קודם.
הדברים האלה אינם נכתבים בלעג או בסרקזם. כשלעצמי אני חושב שהרעיונות המנסרים כיום על שינוי המשטר הם, בחלקם לפחות, בוסר. אבל הרלבנטיות שלהם אינה מוטלת בספק. לעומת זאת, נדמה לי שהציבור אינו יוצא נשכר מן ההתחמקות הכרוכה באופן הצגת השאלה. צמצום הייצוג הישיר, והגדלה מלאכותית של כוח המפלגות הגדולות, נוגעים לעצם ההגדרה של הדמוקרטיה הישראלית.
כיוצא בזה, ההכרזה שבעלי היוזמה אינם רוצים תפקיד פוליטי לעצמם אינה עומדת במבחן ההיגיון והציפיות. אם הם ימשכו את הרכבת בכיוון חדש, הם יהיו נהגי הקטר. גם אם לא יתבעו חזקה על תהליך קבלת ההחלטות, הם בהכרח יהיו שותפים לא-נבחרים בו. שאלה נוספת היא, אפוא, אם יש מקום להעניק תפקיד קבוע במשטר חדש לקבוצות לא-נבחרות.
הדמוקרטיה הבריטית שלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה רבת חיוניות, קפצנית, רעשנית ופתוחה. גם כך שלטה בה, במידה רבה, אוליגרכיה של בעלי קרקעות. אם ישראל רוצה באוליגרכיה של יזמים, של בנקאים ושל סוחרי נדל"ן - זו זכותה. אבל כדי להחליט על התשובה היא צריכה תחילה לשמוע את השאלה.