כל מי שעבר ברצועת עזה לפני שני עשורים זוכר בוודאי חיפושים בבתי הרצועה אחר אמל"ח. כלי נשק ישן נחשב אז למציאה נדירה. היום כמעט לכל ילד ברצועה יש קלצ'ניקוב שכנראה סופק על ידי ישראל בימים אחרים או שהגיע במנהרות. הרצועה חפורה במערכת בונקרים, וטילים מתוצרת בית שהשתכללו לטילי גראד כבר מאיימים להגיע עד תל-אביב. מי היה מאמין אבל זו המציאות.
מנגד, הראש היהודי המציא דבר עצום: כיפת ברזל. כולנו בוודאי שואלים - נו? זה יספק מענה? התשובה היא כמו כל תשובה במזרח בתיכון: כן וגם לא. כן לטווח המיידי ולא לטווח הארוך, החשוב יותר.
לאורך זמן עזה תיקח את ישראל לסבבים רבים של עימותים בכל אחת מפינות המשולש העזתי. לחימה, הרתעה וחייל אחד שבוי בידיהם, גלעד שליט. בכל פעם שנסיים לצאת מפינה אחת במשולש, מחכה לנו פינה נוספת וכואבת לא פחות.
לפני שבוע ספגנו טילים מהאוויר, השימוש בכיפת ברזל החזיר לנו את ההרגשה שהמוח היהודי יכול לתת מענה לכל. אבל טיל קורנט נגד טנקים שנורה מהקרקע לעבר אוטובוס תלמידים ריק הותיר אותנו נאחזים בחסדי נס גלוי בטרם יתרחש אסון המוני.
חשבתם שזהו, זה נגמר? חמאס כבר הודיע אמש שישקול לפרסם קלטת נוספת של גלעד שליט. ככה מגיעים לפינה הכואבת ביותר של המשוואה, משפחתו המותשת מחמש שנים של ציפיית שווא וממשלה שמבינה שהמחיר כבד מדי. על הפצע הזה מתחיל ללחוץ חמאס וכשזה יגמר, ככל הנראה ללא שחרור מיידי של שליט, נגיע לפינה הראשונה עם עוד קסאם ובדרך לעוד מבצע עופרת יצוקה מס 3.
זה המלכוד המשולש. פתרון מהותי באחת הפינות יוביל, בסבירות גבוהה, לפירוק האחרות. כיפת ברזל יכולה להיות הצלחה אם משתמשים בה נכון בהקשר צבאי, ולא כעוד ניסיון לרקום טלאי על השמיכה המתפוררת.
באזורנו הסבלנות היא סוד ההצלחה. זה בעצם הדרך שחמאס סוגר עלינו את המשולש למרות שאנחנו על הנייר חזקים בכל ממד כמעט, זו חולשת המערב במזרח. כיפת ברזל יכולה להיות תחנת יציאה מהסיפור בעיקר אם נבין שכל התהליכים הללו לוקחים הרבה זמן. לאט-לאט זה כלל גדול במזה"ת.
הכותב הוא פרשן חדשות 10 לענייני ערבים