הנה משפט בנאלי וברור לכל הדיוט: ג'סטין ביבר הוא שם שמייצר באזז. מספיק להסתכל על רבבות הנערות המקומיות שעורן כבר מתבקע מרוב שאינו מכיל את ההתרגשות, כדי להבין את המשמעות של זה בשטח - השם של ג'סטין הוא מסוג הדברים שמתפשטים.
והנה משפט בנאלי נוסף: אנחנו חיים בעידן הוויקיליקס, שבו גם דברים שמייצרים הרבה פחות באזז מג'סטין דולפים החוצה, דרך סדקי החופש של עולם המדיה החדש.
אז ביבר הוא כוכב מדיה דביק, ועכשיו הוא גם נדבק כמו צמר גפן מתוק לנושא הכאוב של הסכסוך, עד שגם ה"ניו-יורק טיימס" לא יכול היה להתאפק מלספר לקוראיו על "הפגישה שלא היתה" בינו לבין ביבי נתניהו.
ל"אין פגישה" הזו יש כבר מגוון גדול כל-כך של גרסאות, שקצת קשה שלא לגלגל עיניים ולגחך נוכח ההסתבכות האומללה. מי מביניהם ביקש את הפגישה ומי סירב, והאם הביטול קרה נוכח בניסיון של ביבי לדחוף פנימה ילדים מ"עוטף עזה" או בגלל "בעיה לוגיסטית"?
כשאומרים שכל העולם מדבר על זה, זאת לא הגזמה. ואיך אנחנו נראים בסיפור הזה? עדיף שלא ניכנס לזה. מי רוצה מצב-רוח רע לפני החג?
כמובן שב"ניו-יורק טיימס" ההזדמנות כבר נוצלה כדי לתת רשימה של אמנים שבחרו להחרים את ישראל ולא להופיע בה, וכל העניין הפך מניסיון לרכוב על בואו של ג'סטין לישראל כדי להשיג תעמולה חיובית, לתעמולה שלילית. האם הספין המתהפך עלינו לרעה הפך למשהו שאנחנו רואים פה מדי יום, או שזה רק נדמה לי?
קשה שלא להתרעם על כך שיש קמפיין עולמי מאוד ממוקד נגד ישראל, שנדמה שבמסגרתו אי-אפשר לנצח, כי כל אירוע הופך לחומר תעמולתי שלילי. ומצד שני, אפשר לשים לרגע את רוח הפטריוטיות בצד, ולהסתכל באומץ רק על ההתנהלות שלנו.
תכל'ס, ביבי עושה כל מה שביכולתו כדי לתקוע את התהליך המדיני. תירוצים, שקרים לבנים וגם בצבעים אחרים, חוסר יוזמה, משיכת זמן, חוסר שיתוף-פעולה עם הממשל האמריקני, חוסר יצירתיות, ובעיקר ניסיון לרצות את הפלגים הקיצוניים בקואליציה כדי שהיא לא תתפרק לו בידיים. זאת הבחירה של ביבי.
אז הוא יכול לספר לכולם שיש דה-לגיטימציה לישראל, וזה גם נכון. אבל בסופו של דבר, כשאתה נוהג כפי שביבי בוחר לנהוג מדי יום, איך אפשר לצפות שהספינים שלך יעבדו?
הוא מתעלם משני חוקי היסוד של הספינים: הראשון הוא שהספין נועד לקחת אותך ממקום אל"ף למקום בי"ת, בהנחה שאתה יודע לאן אתה רוצה להגיע; והשני הוא שכוחו של ספין טוב שבאמת עובד, טמון בכך שהוא מבוסס על זיז של אמת. אחרת, הספינים נשארים סלסולי אוויר שלא מותירים אחריהם דבר.
אצל נתניהו, גם אם מדי פעם מתפלקים לו בטעות ספינים שמבוססים על משהו אמיתי, התנאי הראשון, שהוא קיומן של מטרה ודרך, לעולם אינו מתקיים. לכן הספינים הריקים הם שביל שמוביל לשומקום, או יותר נכון - שביל שמוביל למקום שאליו לוקחים אותנו אחרים. שביל של נגררים.
אז אם תהיתם למה כל ספין של ביבי הופך למשהו שאחר-כך צריך לשקר לגביו כדי לצאת ממנו, זו הסיבה. האם זה גורם לו להבין שכדאי לנסות משהו אחר כי השיטה הזאת לא בדיוק מוכיחה את עצמה? למרבה הצער, לא. כנראה שככה זה כשהולכים לשומקום.
ספציפית לגבי הספין האומלל הנוכחי, כנראה שביבי לא לקח בחשבון שג'סטין ביבר הוא אמנם ילדון, אבל יש לו סוללת יועצים בוגרים וממש לא תמימים. עצם העובדה שהוא החליט להגיע לכאן נובעת מכך שהוא לא רוצה להיות מזוהה עם משהו פוליטי. ביבר לא רוצה להפוך בעל-כורחו לחלק מספין מקומי, וקשה להאשים אותו.
אנחנו צריכים לשמוח בעובדה שמרבית האמנים עדיין בוחרים להפריד בין אמנותם לבין לחצים פוליטיים כאלה או אחרים. אבל נתניהו, במסגרת ההסתכלות השטחית על כל דבר, רצה לסחוט גם כמה נקודות תקשורת מהביקור הזה, כדי להשיג עבורנו פעם נוספת את ההפך.
אז איך יוצאים מהלופ? אם נתניהו היה רק מגבה את הספינים שלו במעשה או בדרך שמבוססת על תשתית אמיתית, יש דווקא סיכוי שהם היו עובדים. לו היה נתניהו מניח על השולחן הצעה כלשהי לתכנית שלום, או מקדם יוזמה משלו להקמת מדינה פלסטינית שאחרת תוקם בניגוד לאינטרסים שלנו על-ידי אחרים, אולי הוא היה יכול לרתום לכך אפילו את יועציו המשומנים של ג'סטין ביבר. אבל ספין זול וריק מתוכן? הם קצת יותר מדי מתוחכמים בשביל זה.
אם אתה חי בשקר, מסרב להכיר במציאות ומנסה כל הזמן רק למכור סיסמאות - לפחות כדאי להבין שזו בחירה שעובדת לטווח קצר בלבד, ושלאורך זמן לא כדאי לצפות ממנה לגדולות.
העצוב הוא שהספינים הריקים מתוכן מחלחלים גם לחיים האישיים שלנו. הם חלק מההתנהלות הפוליטית והמדינית, הם חלק מתרבות האינסטנט שפיתחנו, הם חלק מנורמות העיתונות שמייצרת כותרות שעושות רייטינג במקום כאלה שעושות הבדל, והם חלק מהחינוך שהילדים שלנו סופגים, יחד עם השירים הדביקים של ג'סטין ביבר.
האם זה מה שאנחנו באמת רוצים להנחיל? זאת שאלה שכל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו, ואחרי שיחליט, לנהוג בהתאם. לא חייבים להיסחף עם הזרם החלול. וכן, זה כולל גם את ראש הממשלה שלנו.
כשאתה אומר דבר אחד אבל כל הזמן עושה דבר אחר - בסוף אנשים, אהבלים ככל שיהיו, קולטים את זה. ונתניהו? כל מה שהוא עושה עבורנו במישור המדיני, זה במקרה הטוב, תוקע אותו. יש לו, וגם לנו, 4 חודשים עד להכרזה על מדינה פלסטינית באו"ם. התהליך הזה כבר קורה.
זה קצת מזכיר את המשט לעזה בשנה שעברה, שכולם ידעו עליו במשך תקופה ארוכה, ואז כשהוא קרה, הוא בכל זאת תפס אותנו בלתי מוכנים. רק שהפעם מדובר במשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי ממשט.
אז ספינים? כן, הם יכולים להיות כלי נחמד, אבל הם ישרתו אותך רק כשתדע לאן אתה הולך. אז מה דעתך? אולי כדאי סוף-סוף לעשות משהו אמיץ ואמיתי?