"אבא, צא מהר מהמערה". לפעמים אני משחק אותה. למה עוד יכול לשאוף חיוור פנים, גבר במיטב שנותיו עם כולסטרול גבולי ורמת חרדות גבוהה בהרבה. בני הבכור קורא לי לצאת מהמערה. בבת אחת אני הופך מחנון מצוי לאדם הקדמון. מיסטר פלינסטון מבבלי. גבר. לא סתם גבר, גבר ניאנדרטלי.
כשאני יוצא אני חוזר להיות המבוגר האחראי, כלומר המבוהל. "תיזהר לא ליפול". אני מפציר בו. אבל הוא כבר רץ קדימה, המשקפת צמודה לעיניו. "כוס החורבות, אבא". אחרי שש שנות צפרות אני אפילו יודע על מה הוא מדבר. כוס החורבות. ציפור לילית דורסת. לתדהמתי מסכים בני להעניק לי את המשקפת לכמה שניות.
אני סורק את הרכס ובהדרכתו הצמודה של הילד מצליח לאתר את הציפור. חברינו לטיול מאבדים את סבלנותם. אבל לבני ולי זה לא ממש אכפת. ציפור קטנה, חמודה להפליא, עם ראש עגול שלא מפסיק לזוז. מעין ינשוף קטן ומצחיק במיוחד שעושה טובה ויוצא גם ביום.
אלא שאחרי חצי שעה של תצפית רצופה גם מי שהפכתי להיות בשנים האחרונות - קוקו עם משקפת, מבין שאם לא אקח את כולם לאכול משהו מהר, זה ייגמר בדמעות, כן או לא כוס החורבות.
אנחנו נפרדים בצער מנחל חלילים שמתגלה כלא סתם שמורת טבע בלב הג'ונגל העירוני של מבשרת ציון אלא הפתעה מרעישה של ממש בתחום הצפרות והצמחייה, בלי לקפח את מי שסתם מחפש טיול נעים, קצר וקל לשבת בבוקר כשהאביב עדיין כאן.
"נוסעים למאג'דה בעין ראפה", אני מכריז, מקווה שאני יודע על מה אני מדבר.
לתפארת המיזוג הקולינרי
מסעדות חדשות הן עניין מפחיד. במיוחד אם שמעת עליהן דברים טובים. אני שמעתי לא רק דברים טובים וזה דווקא מעודד אותי. אבל לקחת את יוסף וטלי - חברי הטוב ביותר וזוגתו לאכול על אחריותי זה תמיד מלחיץ ולכן גם לא קורה הרבה. יוסף וטלי, איך אומר זאת בעדינות, מקפידים מאד במה שנכנס לקיבתם. אלא שהפעם אין ברירה.
אנחנו מנווטים בהצלחה לכפר, עוקבים אחרי השלטים ומגיעים בשלום. הרחבה הקטנה לפני המסעדה מלאה כבר במכוניות. אין דבר כזה בישראל לגלות מקום חדש. תמיד יהיה שם מישהו לפניך. הוא וכל עם ישראל ואחותו.
ערוגות עשבי התבלין והמרפסת המוצלת הצופה על המסגד, הכפר וההרים - נראים לנו כהתחלה מבטיחה. אבל שום דבר לא מכין אותנו למה שמתגלה כשעוברים את הסף.
מאג'דה היא מסעדה יפהפייה. כיוון שאנחנו במצב רוח טוב, היא נראית לנו עכשיו כאחת המסעדות הכי יפות שראינו. אולי זה באמת נכון. הלוח מספר שיש היום עלי מרוות ירושלים ממולאים בכבש (68 שקל). אני כבר שבוי. יש מעט דברים שאני אוהב יותר מעלי גפן ממולאים. בשנים האחרונות עלי מרוות ירושלים ממולאים, מעדן נדיר, הם אחד מהם.
כשמגיע התפריט אני מאתר בו גם עלי כרובית ממולאים בפריקי (68 שקל). מסתבר שלכרובית יש עלים ושאפשר אפילו למלא אותם. הנה גם השיש ברק (75 שקל) - אותם כיסוני בשר ערביים מפורסמים המוגשים בדרך כלל ברוטב לבן או יוגורט. התפריט המרתק מציע עוד לא מעט מנות שמתכתבות עם המטבח הערבי המקומי ואחרות שפוזלות קצת למקומות אחרים. אני מרייר.
בירור מוקדם - בכל זאת האצילות הפולנית מחייבת גם כשאוכלים אוכל ערבי - לימד אותי שמאג'דה מנוהלת על ידי מיכל ברנס ויעקוב ברהום, יהודייה וערבי, כך שהשעטנז הזה די צפוי ואולי אפילו נסלח. אם האוכל יהיה טוב זאת אומרת.
וכך אפשר למצוא כאן גם מנות כמו פלאפל שרימפס (52 שקל) או עלי סיגר ממולאים בפרגית עם פיסטוקים וזעפרן (42 שקל) מוגשים בקרם ארטישוק וחזרת.
בדרך כלל מפגשים כאלה נגמרים בבכי. או שרק האוכל הערבי טוב, או שרק האוכל ה"יאפי" סביר, או שכלום לא עובד. לא הפעם. אולי זה כוס החורבות שהתגלה לו פתאום, אולי זה בקבוק היין השני (135 שקל) ואולי זו המסעדה היפה. ואולי, מי יודע, הכול פשוט טעים. ובכן זה מה שקרה הפעם.
המזטים של החורף (55 שקל) התגלו כערמת חוביזה מטוגנת עם בצל, כמו שצריך, סלט עדשים שחורות עם יוגורט, קר ונהדר, שומר צלוי, אף אחד לא יכול על שומר טוב שלא משחקים אתו יותר מדי, סלט פרחי חרדל בר טריים חריף ועוקץ, חציל קלוי ללא כל תוספות כמעט ועדיין טעים באופן מפתיע, פלפל קלוי שגרתי ומספק ולחם טוב.
עלי מרוות ירושלים הממולאים הם כאמור מעדן לא נפוץ כלל וכלל וכאן עושים אותו נכון. העלים המרירים השתדכו בצורה מושלמת לבשר הטלה הריחני.
עלי הכרובית התגלו כאנמיים למדי, אלא שיחד עם הפריקי - החיטה הירוקה הלא בשלה בעלת הטעם המעושן, זה הצליח אם לא למעלה מזה. לא כולם התחברו למנה הזו. אני התאהבתי. איפה קונים כרובית עם עלים? הערוגה שלי סגורה עכשיו.
השיש ברק מוגש משום מה עם אורז מתובל וללא יוגורט - רק קערית קטנטנה בצד, והכיסונים מטוגנים ולא מבושלים. אבל שוב, מדובר בהצלחה. גם הסיגרים ופלאפל השרימפס שקרצו בעיקר לבני הבכור התגלו כיופי של מנות. דניאל הצעיר ואנה של יוסף וטלי מסתפקים במנת ילדים (42 שקל) וחושפים אותנו להפתעה הגדולה מכולן. ההמבורגר מתגלה כקבאב טלה מחופש והצ'יפס הם בכלל תפוחי אדמה אפויים. לא רק בריא יותר אלא גם טעים. ואם זה לא מספיק, הקציצה מוגשת מדיום, אפילו בלי שביקשנו.
רק הקינוחים מקלקלים מעט את השורה. מרציפן יבשושי קמעה (8 שקל ליחידה) וטירמיסו סטנדרטי (38 שקל). אבל עכשיו זה כבר לא משנה. לנחל חלילים כדאי להגיע בבוקר לפני שכולם מגיעים, למאג'דה תזמינו מקום מראש וקחו בחשבון שהיא פתוחה רק בסופי שבוע.
שאו תפילה לאלוהי המסעדות שמג'אדה לא תהפוך במהרה בימינו לעוד אל באבור חמדנית, מסעדה שנראית בשבתות כמו דיסנילנד של אוכל ערבי. אולי הוא יקשיב.
מאג'דה: עין-ראפה. הבית הכחול במעלה הכפר. 02-5797108 שעות הפתיחה המעודכנות של מאג'דה באביב הנוכחי: ד'-ה' 12:00-22:00, ו' 09:00-22:00, שבת 09:00-18:00 בחול המועד פסח המסעדה תיפתח בתאריכים 20-24 בחודש