10 שניות אחרי שהוא נפרד מהמאזינים, משאיר אותם עם מחשבה על האייטם האחרון בתוכנית שלו, שכלל ברבע לשתיים בצהריים דיון עם סקסולוגית על גודל איברי מין, "הקוף" כבר במעלית של "רדיו 102". את השעה וחצי הקרובות הוא מעדיף להעביר בשיחה בשמש, לנצל כל זמן אוויר פנוי כדי לעשן בשרשרת, לפני שהוא שוב נכנס לאולפן אחר, שם הוא מוכר לראשונה את קולו לדיבוב סרט מצויר של דיסני.
"אני הולך לדובב שם כלב. זה משהו שעוד לא עשיתי". כשזה ייגמר, רון קופמן ירוץ להרצליה כדי לתקתק עוד תוכנית של "יציע העיתונות" באולפנים החדשים של ערוץ הספורט. מן הסתם הוא ידליק שם עוד מדורה וישאיר את כיבויה לאחרים. בפעם האחרונה הלהבות הגיעו עד ללשכת ראש הממשלה, אז כינה את בנימין נתניהו "חלאה" ואת חברי הכנסת "טינופות". זה עלה לו בהשעיה קצרה וסמלית מערוץ הספורט.
כדי שלא יהיה ספק בכך שההשעיה עזרה לחנך אותו, בראיון ל"פירמה" הוא שוב חובט בכולם, משתמש בביטויים שנדמה שרק לו מותר להשתמש בהם. "אני כבר לא אשתנה לעולם", הוא מודה בגיל 52, "ייתנו לי בעיטה בתחת? לא מזיז לי. זה סיכון מחושב שלקחתי ביום הראשון שהתחלתי. כל עוד מאמינים במוצר שלי הכל בסדר. יכול להיות שמחר לא יאמינו במוצר. אם אני אפחד זה לא יעזור". מה בכל זאת מפחיד אותו? "רק דבר אחד: שיקרה משהו לבנות שלי או לקרובים אליי. גם למות אני לא מפחד, רק שזה יהיה מהר ובלי עניינים".
300 מילה ב-7 דקות
- אומרים שפעם היית עיתונאי, מביא תחקירים בעיתון 'הארץ', היום אתה קוף, גימיק. מה אתה?
"אני עיתונאי. זה שלאנשים לא מתאים מה שאני עושה, אז לא מתאים. אני צריך להתפרנס. מה אכפת לי מה אנשים אומרים. מאז שעזבתי את עיתון 'הארץ' ב-2005 ועד היום אף אחד לא מתקרב אליי בתקשורת הספורט מבחינת כמות חשיפות. גם בשנים שלי ב'ישראל היום' היו לי לא מעט חשיפות, אני לא אתחיל למנות אותן כי זה מביך אותי. גם היום אני מביא חשיפות, אבל זה קורה ב'ביציע העיתונות', ורק בגלל שהטלוויזיה היא מדיום רדוד זה נראה קצת אחרת".
- טלוויזיה היא מדיום רדוד?
"כן. רדוד מאוד. כי אם תיקח למשל מהדורת חדשות שבשעה צריך להגיש עשרות אייטמים, ובאמצע ויז'ואל וכל השטויות האלו, אז זה חייב לצאת רדוד. ככה גם הסקופים שאני מוציא ב'ביציע' באים לידי ביטוי בצורה רדודה".
למרות עיסוקיו הרבים של קופמן והתחושה שהוא בכל מקום, כבר חצי שנה שהוא לא כותב. "לרדיו יש הקסם שלו", הוא אומר, "זה מדיום שקורה עכשיו. אין איפור, מצלמות, ואי אפשר להתחרות בזה. לטלוויזיה יש הקסם שלה מעצם זה שהכול שם יותר משחק. אבל מה שאני אוהב זה לכתוב. כשאני כותב, אני כותב מהבטן. בדיבור אני מגמגם, אני לא רהוט. חבל לי שאין לי כרגע איפה לכתוב, כי אני מאוד אוהב לכתוב ואלוהים גם נתן לי לכתוב 'קל'. אני כותב מהר, אני מוריד טקסט של 300 מילה - ולא משנה כרגע האיכות - בשבע דקות. לצערי אין לי את זה היום. אבל אני אחזור לכתיבה, אני אחזור לזה".
- למה עזבת את 'ישראל היום', היית יקר אפילו עבור שלדון אדלסון?
"שילמו לי טוב מאוד ב'ישראל היום' ושילמו לי בזמן, וזה היה מקום עבודה סבבה. אני חושב שמיצינו אחד את השני אחרי 3 שנים ו-3 חודשים. באיזשהו מקום חשבתי שהגיע לי יותר, הם חשבו שהגיע לי פחות, וזהו. אין לי מילה רעה לומר עליהם, אני מקווה שזה הדדי מצדם. גם אם היום הייתי צריך לבחור לאיזה עיתון ללכת, הייתי בוחר בעיתון כמו 'ישראל היום' שנתן לי לכתוב על מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. חוץ מזה, אני כבר לא ב'ישראל היום' חצי שנה והוא עדיין מגבה אותי בשלושה משפטי דיבה".
- אתה אוהב את הפרינט, אבל דווקא ההחלטה לעזוב את הפרינט ואת עיתון 'הארץ' היא שהצילה לך את הקריירה.
"תמיד הייתי בפרינט ובעוד משהו. רדיו או טלוויזיה. אבל אני חושב שהיום ככל שאתה מופיע ביותר מדיומים, ככה אתה נקרא יותר ומשפיע, גם אם אתה מדבר שטויות כמוני. הפרינט כפרינט מת. העיתונות, מה לעשות, מתה. קודם כל בגלל שאנשים לא מוכנים לשלם עבור תוכן, וברוב העולם המדיה הופכת לדיגיטלית, וגם פה זה יהיה מתישהו. לצערי, אני מהדור שעוד אוהב להחזיק נייר ביד. הכי קשה לי במוות של העיתונות זה הקטע עם עיתון 'הארץ', כי זה עיתון מאוד מעמיק. אבל מה לעשות - אנחנו לא רוצים שעמוס שוקן יוריד את האורגינלים מהקירות כדי לממן את העיתון".
- דווקא נדמה שריבוי הפלטפורמות שלך הוא בשביל הכסף. לא זה מה שמניע אותך?
"כסף זה מה שמניע כל אחד. גם את חברי הכנסת המטונפים זה מניע. תמיד השתכרתי טוב, בכל מדיה שבה עבדתי. ל'פעם בחיים' הלכתי עם איציק זוהר כי שילמו לנו המון - תקשיב לי טוב - המון כסף. בסוף זו גם הייתה חוויה גדולה, מאוד נהניתי, איציק סבל. הוא פחד שהוא יידבק בהומואיות. אין מה לעשות, איציק הוא סתום. ובעיתון 'הארץ' הרווחתי מצוין - לא טוב - מצוין".
- ומה, ערוץ הספורט משלם חרא?
"לא שמשלמים לי חרא, אבל המחירים ירדו ולא משלמים היום לעיתונאים את מה ששילמו בעבר. עובדה, בעיתון 'הארץ' כמשכורת הרווחתי יותר מכל מקום אחר שעבדתי בו. בכל מקרה, אין דבר כזה שאני דוחה הצעות כי הכסף שמציעים קטן לי מדי. אני לא מנהל את עצמי היום. יש לי סוכנות ואת אביב גלעדי שמחליט בשבילי. אני לא עושה שום דבר בטלוויזיה, רדיו או כלום בלי להתייעץ עם אביב ולקבל את אישורו. בסופו של דבר הוא זה ששם לי את החמאה על הלחם".
- איפה נותנים לך לנבוח הכי בחופשיות?
"ברדיו אין לי צנזורה. אני עושה מה שאני רוצה, אני יכול לדבר חופשי. ערוץ הספורט נהיה קצת בעיה, כי למרות שאני בערוץ כבר שבע שנים ומרגיש בבית ומשלמים לי יופי - הערוץ מאוד גדל וככל שהוא גדל גדלה ההשפעה שלו, ובאיזשהו מקום אמירות שפעם אמרנו בתוך המגירה כי אף אחד לא שמע - אז היום אתה מקבל ריקושטים מכל הכיוונים. פתאום לשכת ראש הממשלה מתערבת, או כל מיני כולירות. ואני כבר לא אשתנה. אני אמות ככה. ובאיזשהו מקום זה מוריד אותך. כי אני מאמין בתקשורת חופשית, תגיד מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא מוציא דיבה. אם אני אומר על ראש הממשלה שהוא מטונף, בלי לדעת מה יוציא רביב דרוקר יומיים אחר כך עליו - אז מתברר שהתחושה שלי לפני תחקיר 'המקור' - על כל הפעילות שלו והתנהלות שלו, הנהנתנות הזאת - הייתה נכונה. זה לא בשבילי מנהיג ציבור. אני מספיק זקן כדי לזכור מנהיגים אחרים, את יצחק בן אהרון, בן גוריון".
- איך זה מתבטא בשטח? הכניסו לחוזים האחרונים שלך סעיפים שנוגעים לעניינים משפטיים?
"אין שיחות ולא אומרים לי 'תרגיע'. אתה מסתכל על הבעלים של ערוץ הספורט, אביב גלעדי, משפחת רקנאטי ובלווטניק - תקציב הייעוץ המשפטי שלהם בשבע השנים האחרונות עלה ב-700%. הכל זה אני. נכון לעכשיו מתנהלים 20 משפטים שקשורים אליי בערוץ, ואני לא מדבר על תלונות שלא הבשילו למשפט או מכתבי איום כאלו ואחרים, את זה לא סופרים בכלל. כל משפט דיבה כזה עולה לבעלים עשרות אלפי דולרים. מה שכן, היום הגיעו למצב שכבר לא סוגרים דברים מאחור עם מי שמאיים. אתה רוצה לתבוע? קדימה, תתבע. "לגבי חוזים, החוזה שלי בערוץ הספורט הוא חוזה של 15 שורות. מבחינת הערוץ החוזה שלי יכול להיות שורה: תעבוד בשני ובחמישי, תקבל כך וכך כסף, ולך לאלף עזאזל. אני ברדיו ארבע שנים ואין לי חוזה. יכולים לפטר אותי מחר כמו כלב. עבדתי ב'ישראל היום' בלי חוזה. מה זה חוזים?".
- הגימיק שלך עוד לא מיצה את עצמו?
"לא יודע. האמן לי שאין לי מושג. אני לא מתרגש מקטע של מה אומרים. באמת. אני כבר סוס זקן, קרוב יותר לסוף. אבל אני מזכיר לך ששליימ'ה (שלמה שרף) בן 70 עוד מעט, והוא פוגע ונותן בראש. אין פה עיתונות בארץ. מה שאני שכחתי, הצעירים לא ילמדו אף פעם. אתה יודע למה? כי אני למדתי אצל הטובים מכולם - אצל יחיאל ארזי, יהושע שגיא ומייק קרנון - שלושתם אייקונים בתחומם. יחיאל ארזי, יהודי בן 85, המציא את עיתונות הספורט, היה עורך הספורט 46 שנה ב'הארץ'. איפה יש דברים כאלו היום? אין תקשורת פה, אין עיתונות. למה? בגלל אינטרסים ובגלל מעורבות של בעלי הון. היום הכל זה אינטרסים כלכליים".
העיתונאים היחידים שקופמן מקפיד לדבריו, לקרוא בכל יום את טוריהם, הם יואל מרקוס וגדעון לוי. לדבריו, "כל השאר זה זבל. היום כל עמודי המאמרים בכל העיתונים הפכו לבית זונות, סופרמרקטים של אידיאולוגיה. כל אחד בא וכותב. היום יש לך עורכי עיתונים בני 30. כשאני התחלתי לעבוד, מזכיר המערכת בעיתון 'הארץ' היה בנאדם בן 50, רכז כתבים היה בן 50. היום עורך עיתון בן 30 קובע את האג'נדה. אומרים לי שהעולם שייך לצעירים, אבל הצעירים מטומטמים. הם לא יודעים כלום. היום ילד בן 19 כותב דעה. ילד בן 19 כותב דעה! אני, בעיתון 'הארץ' ב-3 השנים הראשונות אפילו קרדיט לא היה לי".
- איפה תהיה בעוד 5 שנים? "טוב לי ככה". אגם של דרעק בעשייה היומיומית שלו קופמן כבר חצה מזמן את גבולות הספורט. בתוכנית הרדיו "קוף בצהריים" לפחות מחצית האייטמים שלו עוסקים בחברי כנסת, שרים ושערוריות ציבוריות. אבל את המעבר מהמיקרופון לעשייה האמתית הוא מעולם לא ניסה לעשות.
- לך תהיה פוליטיקאי. אתה שופך את האשפה שלך על כולם, בוא תוכיח שאתה מסוגל גם לעשות.
"בחיים לא. הם מגעילים אותי. אני לא מתאים למשמעת קואליציונית, אני לא מתאים ללבוש חליפה. ולא מתאים לי לחיות על חשבון הקופה הציבורית. אילו הייתי איש עשיר, והייתי יכול לעשות את זה בשכר של שקל בשנה, אז בסדר. אני חושב שבית המחוקקים שלנו זה באמת אגם של דרעק. אנחנו מגישים פי 30 הצעות חוק יותר מכל מדינה מערבית אחרת ולא עושים עם זה כלום. יש עדיין אוכלוסייה עצומה של נכים בישראל שאף גוף פרלמנטרי לא מטפל בהם, למרות שיש שלושה חברי כנסת נכים. "יש לך בסך-הכול בבית הנבחרים הזה 19% נשים, 23 חברות כנסת, וזה במדינה שיש בה שוויון זכויות לנשים בזכות ההצבעה מהיום הראשון. אנחנו מגעילים, אנחנו מטונפים. תראה איך שודדים את הקופה הציבורית. אתה יודע מה זה ציונות? ציונות זה שנור. כל הציונות נולדה על שנור, על מגביות. המגבית היהודית, הבונדס". ובכל זאת, באחרונה, הופיע קופמן כמה פעמים במועצה הלאומית לספורט נשים. "אני חושב שהגברים הגיעו למעטפת המגבלות הספורטיביות שלהם, והנשים טרם. חוץ מזה שלראות אישה קופצת לגובה זה יותר כיף", הוא אומר. ובכל זאת, הוא ויתר במהרה. "החזקתי שם שתי ישיבות. ראיתי על מה מדברים, מלא פקידים שם, והבנתי שלא ייצא מזה כלום" - מה ההבדל בין התדמית שלך לקופמן האמיתי? "אני לא יודע אם אני בנאדם אחר. אני חושב שלא השתניתי בתקופת הפרסום הגדולה שלי, אולי כי אני מפורסם מגיל 21, כשהגשתי את יומן הספורט ברדיו והיה רייטינג של 60%. הייתי קונה סיגריות בקיוסק והיו מזהים אותי לפי הקול. אני לא VIP, לא הולך לאירועים נוצצים. זה לא מעניין אותי. אני עובד קשה מאוד. באמת. משמונה בבוקר כל יום עד שתיים בלילה. בשישי בערב אני נכנס למיטה ל-18 שעות וקם בשבת בשמונה בערב. "הילדות שלי באות אליי הביתה בשבת, הן יודעות שאבא ישן, אני קם אליהן בשמונה בערב ואז אנחנו אוכלים ארוחת בוקר. במשך השבוע אני חוזר בלילה ומתחיל לראות את כל מה שהפסדתי במהלך היום. עיתונאי חייב להיות מעודכן כל הזמן. אני חייב להתעדכן בדברים שאני לא מתמצא בהם, אם זה ליגת אלופות בכדוריד או כדוריד ליגה גרמנית בצ'רלטון באחת בלילה".
- מה התוכניות המקומיות הכי טובות בעיניך?
"'המקור' של שלח ודרוקר זו תוכנית מעולה, ואני לא מפסיד אותה. את 'עובדה' אני לא מפסיד. ואת 'היומן' של ערוץ 1 ביום שישי אני משתדל לא להפסיד. אני רואה לונדון וקירשנבאום כל לילה כשאני חוזר, ואם יש לי כוח אני רואה בלילה גם את רפי רשף".
- "האח הגדול"?
"אני מעדיף לראות פורנו. למה אני צריך שיספרו לי שליהיא וסיון הזדיינו אם אני יכול לפתוח מסך מחשב ויש לי את כל ערוצי הפורנו? אני פרקטי, יש לי פורנו במחשב". 130 אלף שקל?
הלוואי כשמעלים את סוגיית הפרסומות והדיון המוסרי אם להשתתף בקמפיינים כאלה ואחרים, קופמן שוב מוצא את הפינה הקטנה שהוא חייב לסגור. "אין לי שום בעיה לעשות פרסומת מסחרית. כולם מזיינים את המוח. פרסומות זו דרך להתפרנס. לא כמו שחושבים. ולא כמו שעמית סגל אמר שקיבלתי 130 אלף שקל על הקמפיין למשרד התקשורת. 130 אלף שקל? הלוואי, עם 3 סימני קריאה. אני יודע שהעיתונות זה בית זונות, לא בודקים פה כלום, אבל אני לא מרשה לעצמי לעשות את זה, אני אוהב להראות ניירות כשאני מדבר".
כשקופמן מדבר על הדור הצעיר בעיתונות, הוא מתמלא זעם. "אני מציע לעיתונאים לא ללכת וללמוד רק תקשורת", הוא אומר, "עיתונאים צריכים ללמוד ולהתמקצע בתחומים שלהם. אבל הם לא יודעים, אז הם כותבים שטויות, מזיינים את המוח. כשאני מדבר על אקדמיות לספורט למשל, אז זה כי אני הייתי שם וראיתי את זה במו עיניי. הייתי באקדמיית הטניס המפורסמת של ניק בוליטיירי בפלורידה, ישבתי שבועיים בפלורידה וראיתי איך זה עובד. כשאני מדבר על כדורעף חופים, אני עושה את זה אחרי שישבתי בסנטה ברברה חודש במוטל מסריח, 100 ק"מ מלוס אנג'לס, והייתי רואה טורנירים קטנים ואיך זה עובד.
"יש לי בעיה עם העובדה שהדור הצעיר לא יודע כלום. הם מוציאים פסיכומטרי 905 מתוך 800 אפשרי, אבל הם לא יודעים שום דבר. אין להם שום ידע. לא מעניין אותם שום דבר. אני צופה שבעוד 20 שנה יהיו כאן משהו כמו 20% הצבעה בבחירות, וגם הם יהיו ערבים וחרדים".
- איזה עיתונאים צעירים בכל זאת גדלים פה טוב?
"עמיחי שפיגלר הוא כישרון, למרות שהוא כבר קרוב ל-40. יונתן כהן כשדר הוא פרח. רסקה (ניב רסקין - ט"ו) הוא עיתונאי ענק, והוא העתיד פה. כשהוא יגמור את הקדנציה בגלי צה"ל הוא יפרח הרבה מעבר לספורט".
נחום ברנע ואני
- אתה מקבל אפשרות לראיון של 5 שאלות עם נתניהו, זה שאמרת עליו שהוא 'חלאה', מה אתה שואל אותו?
"איך אתה מרגיש עם זה שבזמן של שרון הממשלה עלתה 16.7 מיליון שקל לשנה, והממשלה שלך עולה 111 מיליון, בזמן שיש פה אנשים שאין להם מה לאכול? השאלה השנייה שלי אליו, 'יש שמונה סגני שר, אתה מכיר אותם בכלל?'. שאלה שלישית: איך אתה יכול לישון בלילה כשאתה נכנס כל יום הביתה ויושבים ליד המעון שלך אביבה ונועם שליט ואתה אפילו לא עוצר לידם, לא כראש ממשלה אלא כאדם, ושואל אותם 'אתם תשעה חודשים דבוקים לי לבית עם האוהל, חסר לכם משהו? אוכל? משהו? קפה?'. ברמה האנושית, לא מדבר בכלל על הילד".
- ניסית פעם לחשוב מאיפה זה בא: הסגנון, המרוץ האבוד אחרי השחיתות?
"גדלתי בבית מאוד מאוד ערכי. לא שההורים שלי היו פרופסורים. אבי היה מסגר, אמא שלי עקרת בית, אבל היו ערכים. ובמסגרת הערכים, הכסף הציבורי היה המזבח - לא נוגעים בכסף ציבורי. לא היה חסר לי כלום כלכלית. היה לי הכל מכל, מה שרק רציתי וחלמתי, קיבלתי. ואני זוכר איך אבא שלי היה מתעצבן עליי כי הייתי תלמיד פח, וכשהוא היה מתרגז הוא היה שואל אותי 'תגיד, מה אתה רוצה להיות - פקיד בשירות הציבורי?' אז כשאני מדבר היום, אני מדבר אליו, אל אבא שלי. אכפת לי מביבי? מחר הוא הולך ויבוא חדש. קצב יותר טוב? בניזרי יותר טוב? אני מדבר לאבא שלי: להראות לו שמשהו בכל זאת נכנס לי לראש. אמא שלי אישה בת 80, ואם אוטובוס לא עולה עליה היא גם תחיה עד גיל 200, והיא אוכלת את הלב ממה שקורה פה. כל כך הרבה גנבים. איפה שאני שם יד אני מוצא דרעק. "הרי יש הרבה אנשים יותר מוכשרים ממני. שכותבים טוב ממני, מדברים ונראים טוב ממני והרבה יותר משכילים ממני - אבל באיזשהו מקום אני אומר את האמת. ואני עם הבינוניות שלי - ואני באמת בינוני - אומר את מה שאנשים חושבים".
- תגדיר אותך במילה אחת?
"סמרטוט. פארטייה. שפר מזלי שאני יכול לחיות פה, לכתוב פה ולדבר פה על מה שאני רוצה, ומשלמים לי על זה. אבל בואנ'ה, בסוף אני כולה עיתונאי. כמו שאריק איינשטיין אמר 'עיתונאי קטן שלי'. רק שאני בשביל סיפור טוב אלך עד הסוף. בשביל סיפור טוב אני מוכן למות. אני חושב שאין את זה להרבה עיתונאים. נחום ברנע מוכן למות בשביל סיפור".
- זה רק ספורט?
"הספורט הישראלי נשלט על ידי עסקנים" כשרון קופמן מדבר על הספורט הישראלי, התפיסה הברורה שלו היא כי "הכל נגוע".
- נדמה שאתה רוצה שנבחרת הכדורגל שלנו תפסיד כי זה מתאים לך לאג'נדה.
"אני ממש לא רוצה שהנבחרת תפסיד. זה בכלל לא עניין לאומני אצלי, כי מבחינה לאומית לא אכפת לי מכלום כאן. בבחירות לא השתתפתי 30 שנה. הצבעתי פעמיים בחיים שלי, כי את קולקציית הדרעק הזאת כבר ראיתי בגיל 20. כשאני מדבר על הצלחה בספורט, זה בגלל שהתחנכתי שש שנים בארה"ב וראיתי איך הספורט עובד מלמטה. אתה מסתכל על מעצמות ספורט, כמו אוסטרליה למשל, אם אפילו הם הבינו שהם צריכים לשלוח את הטניסאים שלהם להתאמן במעצמות עוד יותר טובות כמו ספרד וצרפת למה אנחנו לא שולחים? כי אנחנו יודעים הכל".
- אם יגידו לך 'קח חודשיים, חשבון הוצאות מלא, תביא ראש של מישהו על מגש', את מי תביא?
"חודשיים? תן לי שעה ועמוד עיתון. הייתי מביא מישהו מההנהגה הספורטיבית. קח את הוועד האולימפי - עומד בראשו עסקן כמו ורשביאק. קח את 31 חברי הוועד האולימפי, מי עומד בראשם? עסקנים. מלכת הספורט בעולם היא אתלטיקה. לנו אין אתלטיקה. יש לנו קופצת אחת לגובה, כוסית לא נורמלית, הלוואי שתצליח. אבל רק אחת שגדלה כאן וכל השאר רוסים. אבל יש לנו יו"ר איגוד אתלטיקה שלמה בן גל, שהוא יו"ר כבר 14 שנה. יש דבר כזה? מאו טסה טונג כיהן פחות. מה נהיה פה? 14 שנה. זה כמו אסד בסוריה. אדי קואז 14 שנה יו"ר איגוד הג'ודו. למה?".
תגובות
מהוועד האולימפי בישראל נמסר בתגובה: "לשונו גסת הרוח של מר קופמן, והאופן שבו הוא מתייחס לספורטאית ישראלית מוכשרת ראויים לכל גנאי, כמו גם התייחסותו לספורטאים ישראלים לכל דבר, שאת התקדמותם המקצועית עשו בישראל, כאל "רוסים". צר לנו שעיתון מכובד כמו "גלובס" נותן במה להתבטאויות אומללות מעין אלה".
בכיר בחדשות ערוץ 2 מסר בתגובה: "מוזר לשמוע ביקורת מקצועית מהאיש שקורא לעצמו עיתונאי אבל הפך את עצמו לכוכב פרסומת סדרתי לכל המרבה במחיר. יש לציין כי על-פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות לעיתונאי אסור להשתתף בפרסומות. "יהושע שגיא, יחיאל ארזי ומייק קרנון ודאי מתביישים בתלמידם קופמן, שעבור חופן דולרים מוכר כל עיקרון בסיסי של מקצוע העיתונות. לעצם העניין, אם קופמן מדבר על מסמכים הוא מוזמן לחשוף את הקבלה על הסכום הגבוה שהממשלה שילמה לו מכספי משלם המסים על יום ורבע עבודה".
מלשכת ראש הממשלה לא נמסרה תגובה.
