אורי שנער חזר. הוא מתעקש שלא באמת עזב, גם כששהה בניו-יורק במשך שנה וחצי כדי לקדם את אניבום, סטארט-אפ האנימציה שלו. ובכל זאת, מי שעמד במשך 10 שנים בראש זכיינית ערוץ 2 קשת והיה בין אלה שהובילו אותה לניצחון במכרז השני על הערוץ, נמצא עכשיו בארץ ואפילו נטל על עצמו תפקיד של יועץ הזכיינית המתחרה, רשת.
"כיוון שקיבלתי החלטה אסטרטגית לחיות בישראל - פה הילדים שלי, הבית שלי, זו המדינה שלי - הרגשתי שאני לא יכול שכל העולם המקצועי שלי יהיה בלוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וניו-יורק", הוא אומר בראיון מיוחד לפירמה. "זו התרבות והמקום שלי. אני לא רואה את עצמי מנותק מהמקום הזה לאורך זמן. אלה החיים שלי".
- וכאן זיהית הזדמנות לחזור לעשייה?
"לא זיהיתי הזדמנות. היו אליי כמה פניות מכמה גופים, ובסופו של דבר החלטתי לעשות את זה".
- יש בזה סוג של אמירה, שאתה מחליט דווקא לייעץ לרשת.
"למה? בעיניי ערוץ 10 הוא המתחרה של ערוץ 2. זה ברור שיש גם תחרות בין רשת וקשת. אבל שניהם גופים שבנו את המותג 2, חולקים את הערוץ, את חברת החדשות, שהיא נכס גדול. זו הייתה התפיסה שלי בכל השנים שבהן ניהלתי את קשת, ואני לא אומר את זה בדיעבד. הייתה לי תחרות עם טלעד ורשת, אבל גם עשינו הרבה מאוד שיתופי פעולה".
- המתחרה של רשת היום היא קשת, אולי יותר מערוץ 10.
"נשמע לי קצת משונה מה שאתה אומר. יותר מערוץ 10? אני לא באמת בקי בפרטי הפרטים. לא יודע".
- אתה לא בקי?
"שנה וחצי לא ראיתי טלוויזיה ישראלית".
- אז איך אתה מייעץ?
"כל התקופה שהייתי בארה"ב לא צרכתי טלוויזיה מישראל. גם לא קראתי 'גלובס', מקווה שאתה לא כועס עליי. אמרתי, 'אני בניו-יורק, אני קורא ניו-יורק טיימס'. לא התנתקתי, אבל בשביל להיות במקום, אתה צריך להיות מצוי בפרטים - שם נמצא אלוהים. אז הורדתי סדרות שרציתי לראות מאתרים, או קיבלתי דיסקים, אבל אני לא שם באמת".
הפרק של קשת הסתיים
יומו הארוך של שנער נגמר בימים אלו בעיקר במשרדו ברמת החי"ל בתל אביב, או בבסיס האמריקאי בניו-יורק. הוא עדיין ממשיך לנהל את עצמו על הקו הזה, לא מוותר על הסטארט אפ-שלו, סטודיו האנימציה הווירטואלי הראשון, בדרכו להצלחה הגדולה. לפני כחמש שנים הקים את החברה ומאז הושקעו בה 14 מיליון דולר ולא מעט יזע. הכנסות יש, וגם פעילות ענפה והערכה מהתעשייה הבינלאומית, אבל "המכה" הגדולה עדיין לא הגיעה.
- האם יש הבדל בין להיות בקשת, במרכז הבמה, ובין להיות בסטארט-אפ, לחיות בחו"ל רחוק ממרכז ההתרחשויות?
"ממש לא. כשחזרנו, חברים נתנו לנו את ספר השיאים של גינס. הוסיפו שם עמוד וכתבו, 'לישראלים היחידים שאמרו שהם נוסעים לשנה וחצי וחזרו אחרי שנה וחצי'. אני אמנם לא סלבריטי, אבל יש כיף גדול מאוד באנונימיות. זה ממש לא חסר לי".
הוא מספר כי בעבר הרחוק כמעט הפך לטאלנט. "פעם, כשלערוץ 1 קראו 'הטלוויזיה', מנהלת תוכניות בשם אסתר סופר ביקשה שאגיש מגזין קולנוע. הייתי ילד בן 28 ולטלוויזיה לא נכנס אז אף אחד מתחת לגיל 55. אמרתי, 'אסתר אני לא יודע מה זה, לא רוצה את החיים האלה'".
- אתה לא מתגעגע לטלוויזיה?
"אני נורא אוהב טלוויזיה ומה שאני עושה היום מבחינתי הוא טלוויזיה. טלוויזיה זה לא המכשיר, זו יצירה בעולם הווידיאו, לא חשוב באיזו פלטפורמה. וגם הייעוץ לרשת, אבל זה מבחינתי עוד פאזה. פן אחר של העניין".
- היום אתה צופה בטלוויזיה?
"כן. אבל לא המון. כאדם שראה טלוויזיה יום-יום במשך 20 שנה, טלוויזיה ממלאת תפקיד קטן הרבה יותר בחיי".
- "האח הגדול" ראית?
"לא".
- למה לא?
"כי כאדם פרטי זה לא בתפריט התרבותי שלי. אני חושב שזה לא ראוי שאגיב על הדברים האלה. ניהלתי את קשת במשך יותר מעשר שנים. אני גאה מאוד במה שהגענו אליו שם. היו לנו הישגים נכבדים. זה לא יהיה נכון אם אשב היום בעמדת מבקר".
ב-2004, לאחר שקשת זכתה במכרז שהשאיר אותה באפיק 22, עזב שנער את תפקידו האחרון בקשת כנשיא הזכיינית ונפתח סכסוך מתוקשר בינו ובין מי שנשאר לנהל. הסאגה המשפטית, שכללה חשיפת פרטים אינטימיים על תנאי העסקתו, הסתיימה בפשרה. הוא תבע כ-30 מיליון שקל וקיבל על פי פרסומים (פרטי הפשרה חסויים), כעשרה מיליון שקל.
- האם אתה מרגיש שיש לך חלק בהצלחה הברורה של קשת כיום?
"הפער בין קשת למתחרים שלה היה קיים במשך הרבה שנים. בתוכניות, ברייטינג, ברווחיות, בהכנסות, בבניית המותגים, תרבות ארגונית, תהליכים ארגוניים שלוקח הרבה זמן עד שזרעים נובטים. כולל באנשים ובשיטות עבודה".
- אז התשובה היא כן.
"ודאי".
- אתה מרגיש שייכות לגוף הזה?
"קשת הייתה מרכז חיי במשך עשר שנים. קצת יותר. אז ברור שכן. זה מקום שהייתי מאוד גאה לבנות אותו, להקים אותו, לנהל אותו, לעמוד בראשו. עכשיו נקסט".
- הסתיים לא טוב.
"אקורד הסיום שלה היה לא טוב".
- זה השפיע באיזה אופן על התחושות שלך כלפי הגוף הזה?
"זה לא כלפי 'גוף'. 'גוף' זה משהו ערטילאי. אני אוהב את קשת. היא יקרה ללבי. יש בקשת אנשים נפלאים שאני אוהב מאוד. חלקם איתי בקשר עד היום ובאים להתייעץ איתי הרבה מאוד כשהם נמצאים בצמתים".
- מה אתה חושב על הדרך אליה הלכה קשת?
"עברו מאז יותר מארבע שנים וחצי. במהלכן עשתה החברה כל מיני דברים שחלקם הייתי עושה וחלקם לא, אבל זו דרכו של עולם. זה דבר שנכון לכל ארגון. בטח בארגון שמנוהל".
- כאן היה מקרה קצת יותר טעון. יש משקעים? תחושת עלבון?
"הייתה תקופה מסוימת שכן. באופן כמעט מוחלט אני לא חי עם זה. המהלך הזה הסתיים בסופו של דבר בהסכמות, אחרת לא הייתי עושה את זה. האם הייתי בוחר לסיים את עשר השנים המפוארות האלה של הקמת גוף כל כך משמעותי באופן הזה? לא. הייתי בוחר לעשות את זה באופן אחר".
- האם ההסדר שהגעתם אליו היה רק כדי לסיים את זה, או שהרגשת שאתה מקבל את מה שאתה רוצה לקבל?
"הפרק הזה הסתיים. זה כבר היה הרבה אחרי. אילו הייתי שוקע במהלך הזה, לא היינו יושבים היום במקום הזה. מי ששוקע לא בדיוק מוצא את המשאבים והאנרגיה להקים סטארט-אפ. אתה צריך אנרגיה ושמחת חיים, ויוזמה".
- מה אתה חושב על אבי ניר?
"כשהגעתי לנהל את קשת אבי היה מנהל שיווק. מיניתי אותו לסמנכ"ל אחרי שנים שהייתי גם מנכ"ל וגם מנהל תוכניות. בחרתי בו באופן שנראה משונה להרבה אנשים, כולל לרשות השנייה. מיניתי אותו כמנכ"ל כשמיניתי את עצמי לנשיא החברה והייתי צריך לשכנע את הדירקטוריון שלי. אז את דעתי אני לא צריך להגיד - ביצעתי את מה שחשבתי לגבי יכולותיו וכישוריו".
- וברמה האישית?
"אין לי שום כוונה להיכנס לרמה האישית".
- ליבנתם את הדברים ביניכם?
"לא".
- לא הייתה סולחה?
"לא. גם לא היה לי שום סיפור עם אבי ניר בבית משפט. הוא לא פגע בי. שום דבר".
- נתק.
"כן. אבי הוא מישהו שעבד איתי. הוא אף פעם לא היה מחמשת וגם לא מ-20 חבריי הקרובים, וגם אני לא הייתי מחבריו. עבדנו בשיתוף פעולה ובצמידות תקופה ארוכה מאוד. פרק הזמן הזה הסתיים. תחשוב כמה אנשים שאתה עובד איתם הופכים להיות חברים שלך לחיים? אצל אנשים מבוגרים זה לא דבר שכיח".
- היום הוא עושה עבודה טובה לטעמך?
"אני חושב שהוא עושה עבודה טובה מאוד".
"איפה אין רגעי תסכול?"
אורי שנער מודה שהוא עובד קשה מאוד. אחרי קרוב לחמש שנים, אניבום עדיין אינה מה שייחל לו. "הרבה חושבים שההצלחה של פיקסאר קרתה בן לילה. רק שוכחים שה'בן לילה' הזה לקח 15 שנה. לאניבום יש סוג של חזון. יש תעשיית אנימציה של 200 מיליארד דולר. והתעשייה הזו עובדת בגדול בסכמות די דומות לאלה של וולט דיסני לפני 90 שנה. אנחנו חולמים, כמו שמכנים זאת בעולם הסטארט-אפ, לשנות את המשחק. וזה חלום גדול שדורש הרבה מאוד משאבים".
- אפשר להתקיים מזה?
"זאת כרגע השקעה. השאלה היא למה אתה קורא הצלחה. אני בגדול לא מאמין במזל. אני חושב שהצלחה היא פונקציה של כישרון ועבודה קשה והרבה מאוד מרכיבים אחרים. למרות זאת, אני חושב שבסטארט-אפים מרכיב המזל הוא עצום. גם בהצלחות וגם בכישלונות. במקרה של אניבום, אני היום משוכנע, מה שלא הייתי בתחילת הדרך, שזה הולך לקרות. זו רק שאלה של זמן עד שהתעשייה הזאת תיכנס לתוך העולם הדיגיטלי. בנינו את זה בטיימינג טוב".
- איזה אופי מצריך עסק כזה?
"יש המון קלישאות על סטארט-אפים. חלק מהן שזו 'רכבת הרים', עם הרבה עליות ומורדות. זה נכון. בינינו, כמעט בכל תפקיד, כל מקצוע וכל מקום בחיים, אני רק חושב שזה יותר מוקצן כאן".
- כאן אתה רץ למרחקים ארוכים, להבדיל מהטלוויזיה, שם אתה חי בעבור הרייטינג של מחר.
"נכון. עולם הטלוויזיה המסחרית הוא במובן הזה קצת מפעל. יש לך מודל עסקי, לקוחות, תמחור. פה אתה צריך לבנות עולם. יש את הכיף הגדול שיש לך רעיון ופתאום כמו ששיר נולד 'הוא מתחיל ללכת'. יש סיפוק גדול מאוד, מצד שני זה דורש גם באמת אורך רוח".
- יש רגעי תסכול?
"בטח. איפה אין? לך אין? אלוהים אדירים".
- יש רגעים שאתה אומר, 'די לא בא לי על כל זה'?
"לא הגעתי לנקודה כזו, אבל בתוך רכבת ההרים הזאת יש נקודות שבהן אתה שואל את עצמך אם זה שווה את המחיר. אבל סליחה שאני אומר לך, עשר שנים ניהלתי את קשת, גם שם שאלתי אם זה שווה את המחיר, כמו שאנחנו שואלים על כל דבר בחיינו. שווה את המחיר האישי? את מחיר הילדים? אני לא חושב שזה משהו שייחודי לעולם הסטארט-אפ".
באחרונה נבחרה אניבום לאחת ממאה החברות הפרטיות ש"ישנו את העולם", על פי דירוג של חברת AlwaysOn. "האמת היא שיש המון דוגמאות שלפיהן הראשון הוא לא בהכרח החשוב ביותר", אומר שנער, "פייסבוק, למשל, לא היה הראשון, מייספייס היה הרבה לפניו ואתר חבר'ה בישראל עוד הרבה לפניו. יוטיוב לא היה ראשון, אמזון לא היה. יש כל כך הרבה מרכיבים שמכריעים בסופו של דבר מי יעשה את השינוי הזה. החזון של אניבום לסטודיו וירטואלי יתממש. האם אנחנו נהיה אלה שיעשו את זה?", הוא מושך בכתפיו.
מאז שנוסדה, עברה אניבום כמה גלגולים. בראשון שבהם גייסה החברה 10,000 אנימטורים מ-72 מדינות. הספרייה של החברה כוללת היום מעל 24 אלף אנימציות קצרות. היום, נמנים עם לקוחות החברה גם רשת הטלוויזיה פוקס, פוקס המאה ה-20, מרוול, סאצ'י אנד סאצ'י וססמי וורקשופ (רחוב סומסום). רדיוהד אף צילמה קליפ באמצעות הסטודיו.
בפשטות, הרעיון הוא שחברה שמבקשת ליצור קטעי אנימציה, בכל אורך, מגיעה לממשק של אניבום ויכולה באמצעותו לשכור אנשי מקצוע, המחוברים אליו וירטואלית. כך, במקום לעשות אאוט סורסינג לקוריאה, למשל, טובי אנשי המקצוע ברחבי העולם מבצעים את מטלתם מביתם. הלקוח חוסך תקורות העסקת עובדים, שלפעמים מגיעות עד ל-40% מעלות ההפקה, מקבל מבחר גדול יותר של מאיירים, והם מבחינתם לא צריכים לעבור ללוס אנג'לס.
לדברי שנער, "השלב הבא הוא להקים פלטפורמה להפקה וירטואלית שמאפשרת לאנימטור באשר הוא להיות שותף להפקה". על פי ההערכות יגיע שוק האנימציה בסוף 2012 ל-250 מיליארד דולר. ובניגוד לשוקי מדיה אחרים לא עולה כל חשש למיתה מוקדמת סביב עולם ההנפשה - הוא רושם גידול של בין 12% ל-15% מדי שנה.
בין הסיבות לכך, לדברי שנער, אפשר למנות גם עובדה שהלכה והתחדדה, שסרטים מצוירים אינם מיועדים עוד רק לילדים, ויש קהל עצום של מבוגרים ובני נוער שצורכים את הז'אנר. לכך מצטרפת הקלות שבה אפשר להתאים את הז'אנר ללקוח, לכל תרבות ולכל שפה. "קל ביותר להעביר אנימציה מהמסך הגדול של הקולנוע למסך הטלוויזיה, לאינטרנט ולמסך הסלולרי", הוא מסביר, "וגם נמצאו טכניקות היום להפוך את האנימציה לזולה. מה שמעניין באנימציה הוא שחיי המדף שלה מאוד ארוכים. היום יש דור שלישי שקונה את הצעצועים של דיסני מלפני 80 שנה, לעומת סדרות טלוויזיה מצולמות חדשות יותר שאתה כבר לא יכול לשדר. המחזוריות של האנימציה לא נגמרת, ואז מאה אחוז מההכנסות שלה הן לרווח".
- כמה פרויקטים נמצאים כרגע בעבודה?
"שניים".
- זה מספיק מבחינתך?
"זה יהיה בהמשך הרבה יותר. אפשר להריץ אינסוף. סטודיו רגיל בדרך כלל לא יכול להכיל יותר מעבודה אחת".
במשך הזמן שעבר מאז שקמה אניבום עלו יוזמות דומות ברחבי העולם. "לפני שבוע דיברתי עם מישהו שקוראים לו ריצ'רד צ'אנג, שזכה באוסקר על שרק. הוא גייס לפני חודש 6.5 מיליון דולר מקרן בסינגפור כדי להקים חברה שהולכת לעשות אותו הדבר. הוא אמר, 'תשמע, להקים את הפלטפורמה הזאת ייקח לנו שנתיים'. אמרתי, 'אתה צודק, כי זה גם בערך מה שלקח לנו'".
- בעיה, לא?
"בעיניי זה ממש להפך. זה יותר מאשר רק לגיטימציה לכך שהעולם הולך בכיוון זה. מי שמאמין בעולם תחרותי ולא פוחד מתחרות רואה שתחרות מאיצה שינוי".
מיזוג - אופציה סבירה
- איזה סוג ייעוץ אתה נותן לרשת?
"על מהלכים אסטרטגיים לדירקטוריון ולבעלים לגבי הכיוון שבו על החברה ללכת, וייעוץ שני, אני נותן מניסיוני ומכישוריי למנכ"ל שאני גם מאוד מחבב וגם מאוד מעריך".
- אתה אופטימי בעניין הזכיינית?
"לדעתי אין מה לחשוש. בעלי המניות המובילים, אודי אנג'ל ומיכאל שטראוס, הם אנשים נחושים שמוכיחים שוב ושוב שהאמון שהם נותנים בחברה מוצדק והחלטתם הנחושה היא להיות השחקנים המרכזיים בשוק הטלוויזיה. בסופו של דבר זו החלטה של בעלי מניות".
לדברי שנער, עם זאת, השינויים הרגולטוריים מדאיגים יותר. "סיפור הרישיונות מביא לצומת דרכים דרמטי מאוד בשוק הטלוויזיה. שמעתי וקראתי כל מיני התבטאויות של אנשי אוצר, משרד התקשורת, הממשלה, לפיהן יהיו חמישה שחקנים בשוק הטלוויזיה. בשנת 2010 רשת, קשת וערוץ 10 הפסידו כ-70 מיליון שקל. יש סיבה שבגינה השוק הזה מפסיד. במדינת ישראל של שבעה מיליון איש עם תל"ג ידוע, כשנתח הפרסום ידוע, ובתוכו נתח הטלוויזיה הוא הגבוה בעולם, באזור ה-40%, השוק הזה יכול להכיל רק שני שחקנים. זה מה שהוא יודע לעשות".
- מה לדעתך יקרה?
"מה שקרה בשוק הפרינט. אחרי שנים שבהן היו שחקנים מאוד ותיקים, נכנס פתאום שחקן חדש ששבר את השוק, לא רק בתפיסת החינמון, שהיא תפיסה עסקית. הוא נכנס לשוק כשלא תמיד השיקול הכלכלי עומד לנגד עיניו. זו החלטה של בעלי הון להשקיע בגופי מדיה משורה של שיקולים. לאודי אנג'ל בצים או למוזי ורטהיים בקוקה קולה אין תשואה טובה מזו שהם משיגים בשוק התקשורת? יש".
- אז יהיה מיזוג?
"אני חושב שזו אופציה סבירה. בהנחה שבסופו של דבר אין שיקולים זרים. יש הרבה שמבכים את רמת הטלוויזיה היום ואיך הכל צהוב ורדוד, זה יכול היה להיות גרוע הרבה יותר. אפשר לעשות טלוויזיה איטלקית ב-50% מהמחיר הזה. תאמין לי, לא אתה ולא אני רוצים שאנחנו וילדינו ניחשף לזה".
- אז מי יתמזג?
"הנבואה ניתנה לשוטים".
- זו לא נבואה. אתה יועץ אסטרטגי.
"יש הרבה אפשרויות בפאזל הזה. אבל כולן ספקולציות. הזיכיון של ערוץ 2 מסתיים ב-2015, אם לא יאריכו אותו, וחברת החדשות של רשת וקשת עד 2018. במדינת ישראל, בטווחים קצרים בהרבה מאלה, קורים מהפכים. אני בכלל לא בטוח שהם יעברו לרישיונות עכשיו. לא קשת ולא רשת. יכול להיות שיישארו בערוץ 2. היו הצהרות מסוג זה בשתי הזכייניות".
- מדבריך עולה שאתה מייעץ לרשת להתמזג.
"זה לא עולה מדבריי. יש כל מיני אפשרויות. שאלת אם אופציית המיזוג קיימת. אמרתי שכן. אמרתי משהו כלכלי - ישראל נמצאת בשפיץ של המדינות המערביות מבחינת אחוז ההוצאה לפרסום בטלוויזיה המסחרית. היא ממקסמת את זה. אין שם יותר מזה ברמת ההכנסות".
- אתה יכול להבין איך רשת הגיעה לסיטואציה שהיא נמצאת בה היום?
"יש פה הרבה מאוד שאלות היסטוריות שהתחילו בעבר. כשבנינו את קשת, בנינו תרבות ארגונית אחרת מאשר ברשת ובטלעד, תרבות שלאורך זמן הוכיחה את עצמה. תרבות ארגונית זה הרבה מאוד איך אתה מגדל טאלנטים, ותוכניות ותהליכי קבלת החלטות, וצוות עובדים וניהול בכל הדרגות. ברשת היו תהליכים אחרים. היה תהליך שבתחילה דן שילון ויוחנן צנגן היו מנכ"לים ואחר כך יוחנן נשאר מנכ"ל עצמאי וניהל את זה אחרת. גם לפני חמש שנים ראית הבדלים גדולים על המסך. את הצופה הרגיל לא מעניין רשת או קשת, אבל יש פה דנ"א אחר. היו גם נסיבות שקרו במהלך השנים האחרונות שאני פחות בקי בהן ועכשיו אני מודע להן יותר. אני גם לא יכול להגיד בכנות שאני מכיר את הארגון הזה טוב, כי אני לא נחשף לקרביים שלו".
- למה סירבת להיות יו"ר רשת?
"קיבלתי החלטה, בנקודת הזמן שבה התפקיד הוצע לי, שאני רוצה להשקיע את מרב מרצי באניבום. זה גם המצב היום. יש אתגר גדול מאוד ברשת. כשנכנסתי לנהל את קשת ב-95' רשת הרוויחה, טלעד הרוויחה, וקשת הפסידה 27 מיליון שקל. לוח השידורים של קשת באותה התקופה כלל את רות וסטהיימר, זאביק רווח, יהודה ברקן וגלגל המזל. עשינו מהפכים. לא זוכרים את זה, כי קשת הפכה להיות מותג מנצח. אבל זה תהליך שנבנה".
- אולי יו"ר דירקטוריון זה תפקיד לא מספיק ביצועי בשבילך, ואילו היית נכנס לזכיינית היית רוצה לעשות משהו פעיל יותר?
"אני גאה מאוד בשנים שבהן ניהלתי גוף שידור. את הפאזה הזאת בחיי סיימתי".
- לא תחזור בעידן הרישיונות?
לא נראה לי, אבל החיים מלאי הפתעות. גם אם היית שואל אותי לפני עשר שנים אם אקים סטארט-אפ הייתי אומר שלא. אילו היית שואל אותי, כשהייתי מנהל תוכניות של ערוץ 2 הניסיוני, אם אלך להיות המנכ"ל שלו, הייתי אומר לך שלא".
התפקיד הבא? שמו של שנער עדיין עולה סביב ראשות רשות השידור
שלושה ראשי ממשלות שונים הציעו לאורי שנער להיות מנכ"ל רשות השידור ושמו עולה עכשיו שוב בין המועמדים להחליף את מוטי שקלאר. "כשזה הוצע לי, ב-2006, אמרתי שזה בעיניי האתגר התרבותי הגדול בישראל. רשות השידור זו החמצה כואבת. הנטל של מה שערוץ ציבורי היה צריך לעשות עם תקציב של מיליארד שקל נופל במידה רבה על כתפי הזכיינים של הערוצים המסחריים, והם לא צריכים לעשות את זה".
- זה תפקיד שעדיין מעניין אותך?
"זו לא נראית לי שאלה ריאלית. אבל להקים ערוץ ציבורי שלא קיים בישראל זה אתגר עצום. כשזה הוצע לי, אמרתי שאני בא לשירות לאומי לשנתיים, בלי משכורת, תשלמו לי שקל בחודש, זה מקום שאני בא לתרום. אני מרגיש שזה מקום שחשוב לי".