סוריה אינה מצרים או לוב, שבהן למנהיג יש לפחות אפשרות לעזוב את השלטון בעקבות הזעזועים בארצו, משום שמאחורי בשאר אלאסד ניצב מיעוט עלווי שנוא, בסביבות 10% מן האוכלוסייה. אם ירים ידיים - יישחטו העלווים השנואים וישלמו מחיר נורא על שלטון העריצות בן 40 שנה.
הם אינם יכולים להרשות זאת לעצמם, וגם אם הנשיא עצמו יוותר, חייב יהיה לקום קצין עלווי אחר להגן על בני עדתו. ומן הצד השני, גם המפגינים אינם יכולים עוד לוותר, משום שהם יודעים בדיוק כיצד תנקום בהם מדינת המשטרה הסורית. כך הפכו הסורים קורבן לאכזריותם, ונלכדו במשחק סכום אפס קטלני, שאי אפשר להיחלץ ממנו. האכזריות שפעם היתה הדבק הכוחני שחיבר את כל בני העדות השונות ביחד, משפיעה היום באופן הפוך.
מי שמודאג מאוד מהרמת הראש הסונית הזו בסוריה הן שתי ישויות שיעיות בולטות באזור שלנו, איראן וחיזבאללה. שלטון סוני חדש בסוריה יהיה אויב חריף של שתי אלה וינתק ביניהן, ובלי העורף הסוני ספק אם יש קיום צבאי לחיזבאללה. החלום השיעי של רצף עדתי מאיראן דרך עיראק המשך לסוריה ועד ללבנון עשוי בכך להיקטע.
בצורה מעניינת, הרמת הראש הסונית בסוריה היא גם סוג של ריאקציה להרמת הראש השיעית בעשורים האחרונים, והיא כבר משנה את פוטנציאל הכוחות בלבנון השכנה, לרעת נסראללה.
כך הולך המזרח התיכון ומתפרק למרכיביו הגרעיניים לנגד עינינו: עדות, דתות, שבטים, חמולות, אזורים, ובכך כאילו אנחנו חוזרים כ-100 שנים אחורה, לימים שלפני הקמת מדינות הלאום, שהיום מתבררת מידת האקראיות והמלאכותיות שלהן בעולם הערבי. אין לזה שום קשר לדמוקרטיה ולכיבוד האחר, ההיפך.
האזור שלנו מקבל צבעים וזהויות חדשות-ישנות, ובכך גם קורסת לנגד עינינו התפיסה רבת השנים לפיה ישראל היא סיבת הסכסוך במזרח התיכון, סיבה שמנהיגים כמו בשאר אלאסד עצמו לא הפסיקו להשמיע, והיו כאלה בישראל שגם האמינו לה.
היום מוכח מעל לכל ספק שזו היתה מסכה, להסתיר את המחלוקות האמיתיות בעולם הערבי, ולהפנות את תשומת הלב החוצה, לא פנימה. גם אם בעתיד יהיה סכסוך בין ישראל לפלסטיניים יהיה זה מעכשיו עוד סכסוך, ולא סיבת הסכסוכים באזור. קריסה רעיונית זו יכולה להגדיר מחדש את מעמדה האסטרטגי של ישראל בעיני העולם, למגינת ליבם של המשטרים הישנים בעולם הערבי, שמתקשים להשתמש בישראל לתועלתם, כפי שעשו בהצלחה כה רבה בעבר.
הכותב הוא ראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במרכז הבינתחומי הרצליה, ובעל האתר Gplanet.co.il