במדינה שבה שלושה רבעים מבתי-האב רוכשים דירת מגורים לבעלותם במקום לשכור ומשקיעים בכך את עיקר הונם, אין להפלא שחלוקת הזכויות בדירת המגורים היא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בעת הגירושים.
כאשר הדירה רשומה על שני בני-הזוג, ההכרעה היא פשוטה יחסית, והפסיקה תואמת כמעט תמיד את הרישום בפועל. העסק מסובך יותר כאשר הדירה רשומה על שם אחד מהצדדים בלבד, והמחלוקת היא האם בן-הזוג יקבל זכויות בדירה מכוח חיי השיתוף.
כאשר הדירה נרכשת במהלך הנישואים, בית המשפט מניח כי הכוונה של בני-הזוג הייתה לרכוש דירה משותפת למגוריהם כמשפחה, ולכן הנטל הוא על בן-הזוג המבקש לנשל את הצד השני מזכויות בדירה הרשומה על שמו.
בהיעדר הסכם ממון מפורש, מדובר בנטל קשה מאד, ונדירים המקרים שבהם בן-זוג יצא ללא זכויות כלשהן בדירה המגורים בה חיו הצדדים.
הפסיקה פחות חד-משמעית בכל הנוגע לדירה שנרכשה לפני הנישואים על-ידי אחד מבני-הזוג ממקורותיו האישיים בלבד, כשדירה זאת שימשה למגורי המשפחה במשך שנות נישואים ארוכות.
כדי להכריע בזכויות בן-הזוג השני, בית המשפט בוחן בדרך כלל מספר פרמטרים, ביניהם האם מדובר בנישואים ראשונים או שניים (הנטייה לשיתוף חזקה יותר בנישואים ראשונים), משך הנישואים, ההשקעה הכספית שהשקיע בן-הזוג השני בשיפוץ ותחזוקת הבית במהלך השנים, האם שולמה משכנתא במהלך חיי הנישואים, וכוונות הצדדים ביחס לדירה כפי שהשתקפה בהתנהלותם והתנהגותם האחד כלפי השני.
בשנת 2006 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי כעיקרון דירת מגורי המשפחה, שנרכשה על-ידי בן זוג טרם הנישואים, הופכת לדירה משותפת ונטמעת ברכוש המשותף, מכיוון שבעל הדירה יוצר מצג כלפי בן-זוגו על-פיו בן-הזוג יוכל להיות רגוע שהוא יוכל לחיות לבטח בדירה.
בית המשפט הטיל על בן-הזוג שרכש את הדירה, את החובה להבהיר במפורש לצד השני במהלך הנישואים כי אין לו כוונת שיתוף בדירה, אם אינו רוצה שהדירה תהפוך למשותפת.
פסיקה זאת נסתרה לפני כחודשיים על-ידי פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שהחליט בדיוק ההפך, וקבע כי האישה לא תקבל כל זכות בדירה שנרכשה על-ידי הבעל 4 שנים טרם הנישואים, ונותרה רשומה על שמו בלבד, מאחר שהוכח כי לא נעשתה כל השקעה כספית בדירה במהלך הנישואים, באמצעות משכנתא או שיפוץ.
נטל ההוכחה, קבע הפעם בית המשפט, הוא על מי שתובע חלק מדירה שנרכשה לפני הנישואים, ולא על בעל הדירה.
כדי להוסיף עוד קיסם למדורת הבלבול, התקבל לאחרונה פסק דין נוסף המזכה אישה במחצית מגרש שנרכש כולו על-ידי הבעל, אך הפעם הרכישה לא נעשתה לפני הנישואים אלא דווקא אחריהם.
בני-הזוג התגרשו בשנת 2007, אך המשיכו לחיות ביחד עד שנת 2008, ובמהלך שנה זאת של פיוס לכאורה רכש הבעל לשעבר מגרש בשווי מיליון דולר, והצדדים תכננו לבנות עליו את ביתם המשותף החדש.
על אף שהמגרש נרכש לאחר הגירושים, נרשם על שמו של הבעל בלבד, ואין חולק שמימון הרכישה נעשה אך ורק מכיסו של הבעל, זיכה בית המשפט את האישה לשעבר במחצית המגרש, לאחר שזו הוכיחה שנפגשה עם הארכיטקט שבנה את בית הצדדים. משיתוף האישה בתכנון ועיצוב הבית, למד בית המשפט על כוונת הבעל לשעבר להפוך את הבית על המגרש לרכוש משותף.
זוגות רבים נרתעים מעריכת הסכם ממון טרם הנישואים בטענה שיש בו כדי לפגוע ברומנטיקה, אך כשאחד מבני-הזוג מביא לנישואים רכוש משמעותי כמו דירה, ובמיוחד אם מדובר בדירה שעתידה לשמש למגורי המשפחה, לא ניתן להדגיש מספיק את חשיבות עריכת הסכם, שיקבע מפורשות כי הבעלות בדירה נשארת במלואה למי שרכש אותה.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה.