בשורה עבור תושבי ישראל: בגלזנקירשן הגרמנית התקיים אתמול (ג') משחק חצי גמר ליגת האלופות, מפעל שמתקיים באופן עצמאי גם כשאין קלאסיקו. רק שתדעו, במקרה ופספסתם את זה.
עבור תומאס שפיגל זה היה יום גדול. ראש מחלקת העיתונות של שאלקה הוא אדם נחמד, נכון לסייע ולבבי. במקרה דיברתי איתו לפני המשחק מול הפועל ת"א בתחילת העונה, רק כדי לגלות שהוא מנעוריו אוהד מנצ'סטר יונייטד. עניין נדיר מאוד בגרמניה. מה יקרה אם השתיים, שאלקה מועדון הבית ומנצ'סטר יונייטד הגדולה, תיפגשנה, שאלתי אותו. ושנינו צחקנו. הסיכוי נראה כל כך קלוש אז שזה נראה מצחיק. "אבל זה יכול להיות מעניין, לראות פה את סר אלכס", הוסיף.
כשפגשתי אותו אתמול הוא כבר היה מתוח. זה יום נהדר עבורו, אבל הלחץ, הלחץ. הוא הצליח למצוא שהיה כבר משחק בין השתיים. פעם, משחק ידידות חסר חשיבות ב-1978. היום, החליט, הוא בעד שאלקה, בכל זאת. "אבל מה שלא יהיה", אמר, "נצא טוב מזה היום". רק מי זה אנחנו, הוא לא אמר. לשלושת אלפי אוהדי מנצ'סטר זה היה ברור. משעות הצהריים ישבו כמה עשרות מהם במדרחוב של גלזנקירשן, ביציאה מתחנת הרכבת. הם אפילו לא טרחו ללכת עשרים מטר לבראוהאוס הקרוב, אלא התיישבו בגלידריה הראשונה ורוקנו לה את כל הבירה בתוך שעות ספורות. לשאלקה יש פאבים מיוחדים לאוהדים, עם תמונות, חולצות, צעיפים, מחירים נוחים ואוכל פשוט. אבל האנגלים לא טרחו לבדוק.
למה להם? הם הרי הרגישו בגלזנקירשן לגמרי בבית. בירה על כסאות מתקפלים, מדרחוב בין מפלצות בטון כעורות, עיר תעשייה באזור נידח של המדינה. מקום בו הכדורגל נולד והתפתח והפך לאלמנט מרכזי בחיי התושבים. מנצ'סטר היא מה שגלזנקירשן אולי יכולה להיות פעם. מבחינת הכדורגל לפחות. גם האנשים הם אותם אנשים בסך הכל - ולמרות שהשירה האנגלית נועדה להעליב אותם, תושבי גלזנקירשן ידעו להעריך שירי כדורגל טובים. "הדרבי של הפרולטארים" קרא לזה פרשן תחנת הרדיו האזורית לקראת המשחק.
***
הקהל בפלטינס ארינה נהדר, הוא מעודד את הקבוצה גם ברגעי משבר, דוחף את הקבוצה קדימה. עבור משחקי ליגת אלופות, שבדרך כלל מעוקרים מאווירה באמצעות מוסיקה מרמקולים ותכנית זמנים הדוקה, שלא לדבר על ביטול יציעי העמידה הפנטסטיים, האווירה כמעט חסרת תקדים. האצטדיון מעולה, למרות החורים בגג. הגישות מסודרות, הכל נקי ומאורגן, גם פשלות מסודרות במהירות ובאדיבות. זה הכדורגל הגרמני. אידיאלי כשירות לצופה, תנאי המשחק מושלמים. רק איכות המשחק עצמו עדיין, איך לומר, לא מגיעה לקרסוליים של תנאי המשחק.
אבל זה לא ההבדל היחיד. סטיוארט דייקס התראיין לשבועון הספורט המקומי. הוא ראש מועדון האוהדים האזורי של מנצ'סטר יונייטד, אבל גם חבר מועדון בשאלקה. דייקס זועם. על הגלייזרים, על המסחור, על אובדן זכות הדיבור בנעשה אצל השדים האדומים, יקיריו מימים ימימה. לכן הצטרף דייקס למקימי אף.סי. אוף מנצ'סטר, המועדון האלטרנטיבי של העיר. "ביונייטד אנשים השתנו. הגודל, ההשפעה ואופי העבודה כחברה כלכלית ולא כמועדון כדורגל שינו את הדרך בה מתייחסים לאוהדים", הוא מצר. בשאלקה, מצד שני, מונף שלט בד ענקי "אגודה רשומה על-פי חוק". תוסף לפי חוק רישום העמותות לשם המועדון, שבדרך כלל מקוצר ונבלע כשרושמים את השם המלא - אבל אוהדי שאלקה רוצים להבהיר שיילחמו על הישארותו ככזה.
***
כשיושבים באצטדיון רואים כמעט תמיד דברים אחרים מאלו שמראה הטלוויזיה. את ראיין גיגס למשל. אמן החסכנות והמינימליזם. עד רבע שעה לסיום הוא כמעט ולא יוצא מעיגול האמצע. אבל הוא תמיד מתפנה לקבל כדורים ולחפש פתרונות למערך של שאלקה. הוא מקבל כדור, מחלק אותו, ונע שוב כמה מטרים. וכך הלאה. ואז, ברגע המדויק, הוא רץ קדימה, מגיע לרחבה, מקבל כדור ומשחיל אותו בין הרגליים של מנואל נוייר לשער שנדמה היה כנעול. על נוייר אמר פרגוסון במסיבת העיתונאים, שהמחצית הראשונה היתה התצוגה הטוב ביותר של שוער מול מנצ'סטר יונייטד שהוא זוכר.
גיגס. למישהו יש הסבר לתופעת הטבע הזאת? (צילום: רויטרס)
או צ'יצ'ריטו. כל הזמן בתנועה. ההגנה של שאלקה מכניסה אותו לנבדל, הוא נע לאט חזרה לקו ההגנה, עובר אותו ואז פורץ במהירות קדימה דרך המגינים. ומשום מקום מגיעה אליו תמיד המסירה ברגע הנכון. כי אלכס פרגוסון הוא אמן טקטיקה מסוג אחר. הוא לא מציב מערך על המגרש. עזבו אותו מ-4-4-2 או 4-2-3-1. הוא נותן לשחקנים תפקידים ומלמד אותם לנצל את החללים על השדה. כל שחקן הוא כלי נשק מסוים, והקבוצה משתמשת בארסנל הזה לפי צורך. בשום רגע נתון העמידה של מנצ'סטר יונייטד על המגרש לא חוזרת על עצמה. לא כשהכדור אצלה, ולא בעבודה נגד הכדור. התנועה של שחקני יונייטד דרך החללים, ההבנה של השחקנים לאיפה כל אחד נע והעברת המסירות המדויקת לתוך החלל שנפער מול שחקן פורץ היא חתימת ידו של מאמן, שגם אחרי 25 שנה בצמרת העולמית יש מי שמזלזל בהבנה הטקטית שלו.
***
האינטנסיביות של המשחק של מנצ'סטר אתמול פשוט שיתקה את הכחולים של שאלקה. עשר דקות הם התקיפו והיו מסוכנים, חמש דקות נוספות הם עמדו בכבוד מול האדומים. אבל אז הם התמוטטו. "הראינו כבוד ליריב. כנראה יותר מדי כבוד", אמר מנואל נוייר רגע לפני העלייה לאוטובוס. כריסטוף מצלדר ניסה למנות אלמנטים חיוביים. ולא הגיע רחוק מדי. שאלתי אותו, אם אפשר להתאמן כדי לסגור את ההבדלים בין הקבוצות. "זה לא בלתי אפשרי. הנה, עם שני ימי אימונים מלאים היינו יכולים להתמודד לפחות", ענה, "אבל מנצ'סטר מתאמנים על זה כבר עשרים, עשרים וחמש שנה. זה ההבדל". רוצה לומר, זה מצריך שינוי תפיסה ועבודה על אלמנטים כמו פיזיות. נקודה שנעלמה לחלוטין מהבונדסליגה. ההבדלים הפיזיים, לאו דווקא בגודל, היו עצומים. צ'יצ'ריטו הקטן נכנס עם הגב במגינים ופינה אותם ממסלול הריצה של וויין רוני למשל, דבר שלא יכול היה לעשות בליגה האנגלית המאומנת.
פטריק ברקליי, בכיר פרשני ה"טיימס", אמר שלא ראה משחק חד צדדי מזה באירופה. "וראיתי גם את קלוז' נגד נבחרת שאר העולם". אבל זה לא הוגן. בשאלקה לא בונים קבוצה להילחם על גביע ליגת האלופות, זה קצת לא במקום כל הסיפור הזה. קודם כל שיילחמו על אליפות גרמניה. זה כבר יהיה משהו.