אני: ורסטילי ומגוון, סבלנות מעטה והפרעת קשב מסוימת.
ילדות: גבעתיים. ילדות סגפנית, בבית של חדר וחצי. אבא, אבנר, יליד הארץ, סא"ל בצה"ל של שנות ה-50, עבד תמיד קשה, ואימא הייתה בשירות הציבורי. אבא הקים את פטרולגז ב-1969, ורק בערוב ימיו הצלחנו להרגיש רווחה כלכלית. למדתי בבליך.
יום כיפור: הייתי מ"מ בשריון במלחמה. לחמתי בתעלה, נכוויתי וקיבלתי רסיסים, ברחתי מבית ההבראה באשקלון והצלחתי להילחם עוד שבוע. זאת השריטה החברתית וה"ביחד" שהקים את המדינה הזאת וחסרונו עלול לערער על קיומה. המלחמה הזאת הייתה שבר, הרס של המיתוסים שעליהם גדלנו. הבעיה היא שקצב ההפנמה שלנו איטי. גולדה ודיין היו שני פושעי מלחמה. גם יורשיהם פושעי מלחמה כמוהם, אנשים שלא לוקחים אחריות על מעשיהם.
כאילו לא הייתה מלחמה: סרט שצילמתי על המלחמה, ובא להראות שלא למדנו ממנה כלום על מגבלת כוח, על אחריות מנהיגים ועל יוזמה מדינית. אני עובד על פרויקט בשם "כאילו לא הייתה מדינה", שבא לבדוק למה כל אחד מאיתנו דואג לעצמו, למפלגתו, בלי טיפת סולידריות.
מינהל עסקים: לא היה לי משהו יותר טוב ללמוד, אז הלכתי לאוניברסיטה העברית עם כל החברים. אבא לא דחף אותי לזה, אלא העביר את המסר בסאב-טקסט. זאת הייתה תקופה מהמאושרות בחיי. עבדתי כקצין ביטחון בפי גלילות בירושלים. אחרי שלושים שנה הייתי יו"ר פי גלילות.
עסקים: כשהתחלתי ללמוד לתואר שני אבא נפטר. מכיוון שמודי, אחי, היה באמצע התואר הראשון, החלטנו שהוא ימשיך ללמוד ואני אתחיל לעבוד בפטרולגז. הייתי ילד בן 26 עם אפס ניסיון, והייתי אמור להמשיך את דרכו של אבא, עם ניסיון של גבר בן 59. השותפים רצו שנמכור להם את העסק; היו בוררויות, דרישות חוב. התמודדנו, יצאנו מחוזקים והגדלנו את הפעילות. בהתחלה המשכנו מחוסר ברירה, כי לא היו לי היכולת והאומץ למכור את העסק ולעשות משהו אחר. לימים התאהבתי בתחום.
מודי: היינו שותפים עד שהוא מונה למנכ"ל פז, עזיבה שלוותה ברגשות מעורבים ונשארנו שותפים בעסקים ההיסטוריים. בהמשך התמקדתי בעסקי הנדל"ן והגז.
נדל"ן: תחום שפיתחתי בפריז, באנגליה ובמזרח אירופה. השילוב של חו"ל ויזמות נתן לי אוויר וחדוות יצירה. אני מאוד מחובר לפריז, שבה התחלתי להשקיע ב-1998 ויש לה תפקיד חשוב בהעמקת הידע שלי באמנות. בארץ אני עוסק בפרויקטים בוטיק, כרגע בשדרות רוטשילד.
נסיעות לחו"ל: מתוזמנות לפי קונצרט טוב, תערוכה או משחק כדורגל, עדיף של ברצלונה או של ליברפול.
אלה: אשתי, אהובה, חברה ושותפה. מרצה ומנחת קבוצות בלזלי קולג' ובסמינר הקיבוצים. אנחנו הורים לאבנר, לאמנון ולאיה, כולנו באות אלף.
הרווארד: בית ספר לחיים. טסנו לשם בעקבות אלה, שעשתה מאסטר בטיפול באמנויות. למדתי שם לתואר שני.
נאוסיטי: חברת נדל"ן שממוקדת במזרח אירופה. אחרי קשיים ורה ארגון היא יוצאת לדרך חדשה.
גלובל פאואר: עוסקת בתחנות חשמל פרטיות למפעלים ולקיבוצים, שיופעלו בגז טבעי. לחברה יש פוטנציאל ענק למרות בעיות הביורוקרטיה.
פועלים נדל"ן: קרן שהקמתי בשיתוף עם בנק הפועלים ומשקיעה במזרח אירופה.
רימון: אני יו"ר בית הספר, שהוא מוסד חשוב בעיניי. אני ממלא את התפקיד כבר 13 שנים.
מוזיקה 1: כמו כל ילד, הכריחו אותי לנגן בחלילית ובאקורדיון. השיא היה כשניגנתי קלרינט אצל דובי זלצר בתזמורת רמת גן, עד שהוא קרא לי ואמר בעדינות שכדאי לי לעבור לתיפוף. בניגוד אליי, שני הבנים שלי פסנתרנים מקצועיים שמופיעים. גלעד, בן דודי, היה ממקימי רשת ג'.
מוזיקה 2: כשיצא תקליט חדש של הביטלס נסעתי מיד על האופנוע לחנות התקליטים, אלחוט, לקנות אותו ראשון.
צבעי המוזיקה: ביקשתי פגישה עם יואב גינאי, הצעתי לו להגיש תוכנית אישית, עשיתי פיילוט, והוא הסכים שאשדר ב-88FM. אהוד מנור היה החונך שלי בתחנה. עשיתי את זה עשר שנים. לא קל לשדר ולערוך בלייב, אז החלטתי להפסיק. לא מזמן סיימתי לעבוד על סדרה בת 12 תוכניות על אמנות ועל מוזיקה בגל"צ, כשאצל כל צייר שבחרתי הייתי חצי יום בסטודיו כחלק מעבודת התחקיר.
ציור: גיליתי את השפכטל והמריחות בעצמי. אנשים קרובים אומרים שכדאי לי לעשות תערוכה, אבל אני עוד לא בשל.
תפיסת עתיד: לנסות ולהציל את המדינה הזו מידי עצמה.