אולי תקראו לזה מצוקת רעיונות לנושאים שאפשר לכתוב עליהם, אולי תקראו לזה להגיש את הלחי השנייה, אבל הנה וידוי: בשבוע שעבר כתבתי כאן טור על השמאל הישראלי ששכח את הדרך, ובמיוחד השמאל הקיצוני. למה הכוונה? ההתלהמות וחוסר הנכונות לקבל כל דעה שאינה דומה לשלו, גרמה לשמאל הקיצוני לשכוח שהוא אמור להיות סובלני, ליברלי ושוחר שלום. במילים אחרות - הלך השמאל, נשאר רק הקיצוני.
חטפתי הרבה קללות על העניין הזה, אבל מראש היה ברור שזה מה שיקרה. הרי אנשים קיצוניים מתבטאים בצורה קיצונית, לא? אני מגעילה אותם, אני פרה, בהמה, מלקקת לימין (ועוד כל מני מילים שהעורך יוריד לי אם אחזור עליהן, אז תאלצו להסתפק בדימויים הצנועים האלה).
בקיצור - אפשר להגיד עליי כל דבר, וגם רצוי, משום שאני לא מסכימה עם דעות השמאל הרדיקלי, וזהו, כידוע, הפשע הגדול ביותר עבור אנשים קיצוניים - הם לא באמת נותנים לגיטימציה לדעות שונות משלהם.
מטר הגידופים היה צפוי, ואתם יודעים משהו? גם הקללות שאחטוף הפעם, מהצד השני, הן צפויות. אז הנה, אני כבר עוטה שריון קטן ומכינה את עצמי לחיצים שמן הסתם תכף יגיעו. למה? כי אני מצטערת שוב לקחת את תפקיד השליח שכולם רוצים להרוג, אבל גם הימין הישראלי איבד את הדרך, לא רק השמאל.
תביטו רגע מסביבכם: יש לנו ממשלת ימין כבר שנתיים. ממשלה לא יכולה להיות יותר "ימין" מזה. בזמנו, ולמעשה גם לאורך הדרך, לנתניהו היו כמה אופציות להרכיב ממשלה. אבל על פני ממשלת אחדות מרכזית ורחבה, נתניהו העדיף "יציבות" של ממשלה שדעותיה ימניות, ללא כחל ושרק. רק שיותר מחצי קדנציה כבר עברה, ולאף אחד אין מושג לאן אנחנו הולכים.
מישהו מוכן בבקשה להגיד לי מה לאן הממשלה הזו לוקחת אותנו? האם מישהו יודע מהו הפתרון המדיני שהיא מציעה? מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן רק מגיבים, ולא יוזמים?
הנה, אפילו החמאס והפתח הוכיחו אתמול (ד') שהם מבינים שאחדות היא הדרך, כי יש להם מטרה משותפת. ומה איתנו? האם ייתכן שהקיצוניות והפילוג שלנו גרועים יותר מהקיצוניות ומהפילוג שלהם?
לפני שנה וחצי נשא ביבי נאום "היסטורי", שבו הוא דיבר על שתי מדינות לשני עמים. רק שמאז, במקום להתבהר ולהתגבש, העניינים רק התערפלו. האם הקואליציה שלו מסכימה איתו? האם היא מציעה דרך אחרת? ורסיה שונה? משהו? האם מישהו בכלל מדבר על זה, או אפילו חושב על זה? האם למישהו יש פתרון, רדיקלי ככל שיהיה?
המממ. איזה שקט מסביב. לא נעים, אבל זה מה שחשבתי.
בקיצור, למי שחושב שלגוש הגדול הזה המכונה "ימין" יש איזושהי דרך, מחכה כנראה הפתעה. אין שום דרך, אין שום תוכנית, יש בעיקר 800 דעות שונות, סרבנות, משיכת זמן, סחטנות וספירת קיצנו לאחור.
אז מה קיבלנו? מזרח תיכון בוער מסביבנו, אין לדעת מה ילד יום, בלתי אפשרי לצפות איזו הפיכה תתרחש מחר ומהי משמעותה לגבי היחסים שלנו עם השכנים הלא-מאוד-מנומסים שלנו, ואנחנו מתגוששים, מתווכחים, ובעיקר מתחבטים.
הפלסטינים מקדמים את האג'נדה שלהם בנחישות ובעקביות, יוצרים קואליציות, מקדמים בחירות והולכים בצעדי ענק לקראת הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית באו"ם, בתנאים הנוחים להם וללא משא-ומתן. ומה אנחנו עושים? אז זהו, שלאף אחד אין ממש מושג. אנחנו במקרה הטוב מגיבים, ובמקרה הרע עומדים אובדי עצות ומגרדים את הראש.
אז רגע, בואו נבדוק רגע מה מצבנו: שמאל מתלהם ששכח שהוא אמור להיות המבוגר הסובלני שלא רק מטיף לשלום, אלא גם חי לפיו, ולצידו ימין שולט שאין לו מושג מה הוא רוצה שיקרה, ולכן נותן לכולם להוביל אותנו באף.
אם לאף אחד אין דרך, אז מהי בעצם הדרך?
זו בדיוק הבעיה. אין לנו דרך. לא לשמאל, לא לימין. אלה צועקים "פאשיזם", ואלה צועקים "עוכרי ישראל". אלה צורחים "נאצים", ואלה משיבים "הזויים" או "מוות לערבים".
אבל אם נעצור לרגע ונרגיע את גרוננו הניחר מרוב צעקות, מה נגלה? שטבענו בתוך ויכוח ישן בלי לשים לב שהעולם סביבנו השתנה.
פעם היו אומרים שמרוב שהעם חצוי, בכל 4 שנים יש בחירות, ויוצא שאחד מחצאי העם שולט על החצי השני, וכופה עליו את דרכו. אבל האמירה הזו כבר אינה נכונה יותר, ולא רק בגלל שאלוהים זוכר מתי היתה פה קדנציה ששרדה 4 שנים.
היא לא נכונה יותר בעיקר בגלל שמרוב שכל אחד מאיתנו עסוק בלהדוף את הצד השני, בדרך-כלל בטענה שהוא "רק מנסה לאזן אותו", אנחנו כבר מזמן לא ממש מצליחים לראות את התמונה כולה.
זוכרים שיש לנו מטרה משותפת? כן, המשך קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית, כמה שאפשר בדרכי שלום. מצלצל מוכר?
הבעיה עם ויכוחי ה"שמאל" וה"ימין" היא שהם כבר לא ממש רלבנטיים למקום שבו אנחנו עומדים. מה שרלבנטי הרבה יותר, היא שתהיה לנו דרך. שנשים לב שאנחנו לא סתם נגררים לתיגרות שמכוח האנרציה שלהן כבר שכחנו למה נכנסנו אליהן מלכתחילה, אלא שאנחנו דבקים בערכים שלנו, בתרבות שלנו, בדברים שאנחנו אוהבים כאן, ובעיקר שנשים לב שכולנו נמצאים ביחד על הסירה הקטנה הזו. המים גם ככה די סוערים. אם נשתולל ונחתור בהיסטריה לכל הכיוונים, בסוף נטבע כולנו.
אז קחו אוויר, תפסיקו לבעוט לרגע, ותסתכלו סביב. אנשי הימין - הנה תזכורת: אתם בשלטון. האם אתם יודעים לאן אתם הולכים? או לאן הייתם רוצים ללכת? בואו קודם כל תקבלו את ההחלטה הזאת. אחר-כך אפשר יהיה להתחיל לצעוד.