באחד מימי מאי 1960, אני אז תלמיד י"א בתיכון ירושלמי, עמדתי לצאת מדירתנו עם הוריי לאירוע יוצא דופן: הסרטת סצנה המונית של הכרזת המדינה במגרש הרוסים, לסרט אקסודוס. החוויה הצפויה, להצטלם עם פול ניומן - ארי בן-כנען - התגמדה באחת כאשר בעומדנו בפתח הדירה בדרך החוצה, שמענו הודעה מיוחדת ברדיו מפי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: "אדולף אייכמן הובא לישראל ויועמד לדין בפני בית משפט של מדינת היהודים".
החודשים שלאחר מכן שינו את חיי. מרותק לרדיו, עקבתי שעה אחרי שעה אחרי העדויות המצמררות. זכיתי, ובשלב מסוים היה בידי כרטיס לבית העם. אני זוכר עצמי יושב ביציע, מתבונן בתא הזכוכית והדייר שבו, ורושם לעצמי בפנקס קטן שורות שלימים הפכו לדפים, למאמרים וגם לתוכנית חינוכית, שכותרתה הוראת השואה כחינוך לערכים: "היושב בתא הזכוכית - רוצח? מראהו כשל פקיד מאחורי אשנב למכירת בולים בדואר; מבט שני לא מעיפים על אחד כזה".
באותה עת נצרבו בתודעה הציבורית מילותיו של ק' צטניק: "אושוויץ הייתה פלנטה אחרת". הסתירה שבין "פקיד דואר" לחיית אדם מפלנטה אחרת לא נתיישבה בתודעתי משום שלא יכולה הייתה להתיישב: אושוויץ התרחשה על פני הפלנטה הזאת, ואייכמן היה אדם כמוך וכמוני. ההכרה הזאת, שאושוויץ - סמל למכונת הרצח הגרמנית הנאצית - נמצאת בתחתיתו של רצף אנושי של רשע מידרדר, היא התנאי ההכרחי ליכולותינו וחובותינו לשפוט מוסרית את הרצח חסר התקדים בהיסטוריה האנושית שקורבנו הוא עמנו.
הרצח הזה שאושוויץ היא תמציתו, הוא התחתית על פני רצף של המין האנושי. מעל התחתית נמצא רצח עם, כמו זה של הארמנים בטורקיה במלחמת העולם הראשונה, דרפור או קמבודיה. ראשיתו - הסף לשלבי ההידרדרות - היא הנטייה האנושית להכללות, לסטריאוטיפיזציה של קבוצות אנשים ("כל החרדים; הערבים; השחורים - הם..."), המשכו דמוניזציה, אפליה, גזענות ואלימות מילולית ובעקבותיה גם פיסית.
שנים ארוכות היה לנו נוח בהכחשה הנובעת מהאבחנה החדה שיצרנו "ביננו לבינם". כמה אירוני, אירוניה מקאברית, שבה בעת קרענו את עצמנו, שוב - "אנחנו והם" גם מהקורבן היהודי. שנים תהינו "איך הם הלכו כצאן לטבח". שלא במזיד יצרנו סימטריה מקאברית בין יחסנו לרוצח ולקורבן.
להיקפה ולממדיה של השואה אין שיעור, ואם יש כזה הוא חורג מיכולת ההשגה האנושית. וכאן טמון האויב הגדול ביותר של הזיכרון וההנצחה. ההתנכרות לנפח הפשע האנושי של הרוצחים הנאצים, בד בבד עם הניכור מהקורבן הם מתכון לשכחה. גם היגדים שבהם השתמשנו עוד ועוד כמו "משואה לתקומה", או "לעולם לא עוד", בבחינת הכוח שלנו היהודים החדשים ידבר, אינם עוזרים.
המובן מאליו - ההכרח הלא יגונה להישען על הכוח הפיסי כדי להבטיח את הקיום הריבוני - הפך לתירוץ לטשטוש הלקחים המוסריים המחייבים אותנו כבני אדם, יהודים וציונים. הזיכרון הקולקטיבי שלנו נבנה על ההיגדים שצוינו. לרוע המזל, הזיכרון הזה לא חווה את שלב היתמות הכל-כך חשוב בתהליך של אבל; את הערכת והטמעת היקף האובדן של ערש של תרבות יהודית עשירה ומגוונת שנכחדה.
אפשר שהגיע הזמן, למשל, לשלב ב"מסעות החיים" המתחילים ומסתיימים במחנות המוות גם את חוויית ההצצה אל המטענים התרבותיים שחרבו והבנת מקצת המטענים שאבדו.
שלב עשיית הצדק ומיצוי הדין במשפט אייכמן הסתיים לפני יובל. להיות "אייכמן בירושלים" יש משמעויות של ציון דרך חריגות ובלתי ממוצות בהיסטוריה הישראלית. הוא איפשר כבר אז לניצולי שואה להפשיל שרוולים ולחשוף את המספרים שנחרטו על זרועותיהם והוסתרו בשנות ה-50. מעבר לכך, הוא חשף את האתגר הניצב בפני הישראלים - ללמוד וללמד את הלקחים המוסריים והאנושיים לעצמנו ולעולם בכלל.
הכותב הוא מייסד ונשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה