באישון לילה קמה הנערה בת ה-14 ממיטתה, הצמידה את אוזנה לדלת חדר העבודה של אביה, עו"ד גדעון האוזנר, והקשיבה לעדות המצמררת שגוללה עדה במשפטו של הקצין הנאצי אדולף אייכמן.
"הייתי אחת 'המטופלות' של מנגלה", סיפרה בקול רועד עדה איך בנה היה שפן הניסוי של מנגלה, שערך ניסוי 'כמה זמן יכול תינוק שנולד לשרוד ללא מזון'. היא ילדה תינוק במחנה, ומנגלה קשר את חזה כדי שלא תוכל להניקו. ימים ארוכים צרח התינוק ללא הפסקה, עד שאמו שיכנעה רופאה להרוג אותו בזריקה כדי להפסיק את סבלו הנורא.
הנערה שחזרה באותו לילה למיטתה לא הייתה אותה בת תמימה שהצמידה את אוזנה לדלת משרדו של אביה. כשבגרה הפכה לאשת קריירה, עורכת דין כאביה, דמות מוערכת ופעילה לשימור זכר השואה ומשפט אייכמן, אך כנערה ליוו אותה סיוטים בלילות. בחודשים הבאים שמעה סיפורי ניצולים רבים שהגיעו אל אביה, אבל קול האם שבנה הורעב למוות רודף אותה עד היום.
"הסיפור הזה לא ירפה ממני לנצח. קולה של האישה מהדהד בראשי עד היום", אומרת עו"ד תמי רוה-האוזנר, בתו של גדעון האוזנר ז"ל, התובע המיתולוגי במשפטו של אייכמן.
בגיל 64 רוה-האוזנר היא עדיין "הבת של", כפי שהייתה בגיל 14, כאשר אביה הופיע במשפט חייו, ותבע את עונשו של אייכמן בשם 6 מיליון היהודים שנספו בשואה. "לנצח אהיה 'הבת של', ואני גאה בכך. זה לכבוד גדול לי. אבי רשם פרק מכובד בהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל", היא אומרת בשיחה עם "גלובס".
הפרק שרשם האוזנר האב בהיסטוריה נפתח שבועיים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, כאשר ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, הודיע לו: "הצורר נלכד". "אבי היה האדם הנכון בזמן הנכון", אומרת הבת.
האוזנר היה משפטן מצוין, שידע 7 שפות על בוריין, בהן גרמנית; היה בעל ידע נרחב בהיסטוריה ואף למד פסיכולוגיה, עניין שהתברר כהכרחי בשיחותיו עם העדים הרבים, מוכי ההלם והכאב, שיגיעו למשפט. בנוסף, היה לו חוש דרמטי וכישרון להחיות את העבר באופן שנגע בכל העם, מה ששירת את מטרתו הנוספת, מעבר להרשעה: חינוך העם וחשיפתו לזוועות השואה.
6 מיליון קטגורים
- מה החותם הבולט ביותר שהתפקיד של אביך הותיר בך?
"אלמלא אבי היה הקטגור במשפט אייכמן, נושא השואה לא היה בוער בעצמותיי, והוא בוער בעצמותיי. גדלתי בבית שחדריו הוקדשו לספרות השואה, ושכל ניצול שואה הרגיש נוח לספר את סיפורו האיום בין כתליו - וזה לא היה בית של ניצולי שואה. משפחתי לא הייתה בשואה. חרף זאת, אבי היה הפה של הניצולים הרבה אחרי המשפט, ואני משתדלת להמשיך לשמש עבורם פה".
במקביל לקריירה מצליחה כעורכת דין בתחום הנדל"ן ותכנון ובנייה - במשרד של בעלה, עו"ד יהודה רוה - ולהשתתפותה בדירקטוריונים שונים (לאחרונה מונתה לדירקטורית בחברת החדשות של הרשות השנייה), משמשת רוה-האוזנר כחברה במוסדות פילנתרופיים רבים, בהם "יד ושם" "יד שרה" "על"ה" ועוד, ונמצאת בקשר עם ניצולי שואה שפונים אליה עם סיפוריהם ובעיותיהם.
רוה הייתה הרוח החיה בייזום אירועים לציון 50 שנה לפתיחת משפט אייכמן השנה (המשפט נפתח ב-11 באפריל 1961), בהם כנסים ב"בית העם" בירושלים וב"יד ושם", ושותפה להחלטה שאושרה בממשלה, לקיים אירועי הנצחה נוספים בואנזה ובארה"ב. כן יזמה רוה הוצאה מחודשת של ספרו של אביה "משפט אייכמן בירושלים".
היום, יום השואה, בשנה ה-50 למשפט, נזכרת רוה-האוזנר בנעוריה בצל משפט אייכמן ובאביה - שהיה גם אבא וסבא, ליצן, בדרן וקוסם חובב, גם יועץ משפטי עקשן וגם פוליטיקאי, אך נצרב בתודעה בעיקר כקטגור שעמד מול תא הזכוכית המשוריין, הצביע על אייכמן ואמר: "במקום זה בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, 6 מיליון קטגורים, אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מאשימה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: 'אני מאשים'".
בלילה שלפני אותו נאום מפורסם הקשיבה תמר הילדה לרחשי הבית, יחד עם אחיה הקטן עמוס. התובע עמל על נאום הפתיחה והעיר את אשתו יהודית מדי שעה כדי שתחווה דעה. כשיהודית לא הייתה מרוצה הוא חזר אל הניירות, מחק, תיקן, שיפץ. בשתיים לפנות בוקר האזינה אמה לנוסח הנאום הסופי, ואישרה. הבית נדם. הילדים נרדמו.
גם דוד בן-גוריון קיבל הצצה מוקדמת לנאום הפתיחה. "היו כאלה שביקרו את אבי על כך, ואחרים שאמרו שבן-גוריון הכתיב את רשימת העדים והתערב במשפט, כפי שהוצג בעיוות נורא בהצגה 'אנדה'. אלה שטויות. לפני כשבועיים נפתחו סוף-סוף גנזכי המדינה, ושם רואים שבן-גוריון רצה את המשפט הזה, כי הוא היה חינוכי, וזה היה בסדר, אבל הוא לא הגיע למשפט אפילו פעם אחת ולא התערב בבחירת העדים.
"אבי עשה נכון כששלח לבן-גוריון את הנאום, כיוון שזה לא משפט רגיל של פלוני שודד בנק, זה משפט היסטורי".
הבית התנהל כחמ"ל
מאולמות בית המשפט אנו חוזרים לבית האוזנר הצנוע. 4 קירות שמנסים לחבר פאזל מורכב בין חיי משפחה להיסטוריה של עם נרדף. "המשפט הזה היה ניעור לחיים שלנו", נזכרת רוה-האוזנר. "בעבר הייתה תוכנית בגלי צה"ל ששמה 'כשאייכמן נכנס אלינו הביתה'. התראיינו שם יוסי ביילין, שלמה ארצי ואחרים, שתיארו מה זה עשה להם כשאייכמן נכנס אליהם הביתה. אליהם הוא נכנס עם חצי רגל בקטן, ואלינו הוא נכנס בכל הדלת, התפרץ ורקע ברגליים".
אייכמן התפרץ - ובין-לילה השתנו החיים בבית. מכתבי איום ונאצה הפכו לשגרה, ארגונים ניאו-נאצים דאגו להפחיד את התובע, והמשטרה הורתה לבני הבית לא לפתוח מכתבים.
בראשית הדרך האוזנר האב עבר לגור במלון "השרון", שם עבר על אלפי מסמכים והכין את החומר למשפט. בהמשך, כשחזר הביתה, הבית התנהל כחמ"ל, מטה של המשפט, כשהטלפון לא מפסיק לצלצל, ומתקיים מצעד קבוע של אורחים שהגיעו לישיבות עם התובע.
"גם כשאבא היה בבית הרגשנו שהוא לא בבית", נזכרת רוה-האוזנר. "הוא היה במלון תקופות ארוכות, ביקרנו אותו שם כמה פעמים ואחר-כך נכנסנו לאווירה בבית. הוא הביא אנשים הביתה, גם אנשי תביעה ומשטרה שישבו בבית ודיברו, ובעיקר עדים וניצולי שואה. עד היום אני לא ישנה בלילות מסיפורי הזוועה, וזה מתחזק עם השנים. קודם חוויתי את הסיפורים כנערה, אחר-כך כאם, ועכשיו כסבתא".
- אבא לא ניסה לגונן עליכם, להרחיק אתכם מזה?
"מאוד ניסה, אבל הבית היה קטן, כך שאחי עמוס ואני שמענו הכול. אני זוכרת את הסיפורים כאילו זה קרה אתמול. היינו מכינים שיעורים בחדר שלנו, ואבא סגר את הדלתות של חדר העבודה שלו ושל הסלון, אבל הסתקרנו והקשבנו כל הזמן. הוא הביא את אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מגיבורי גטו ורשה, ואת הסופר ק. צטניק, ששבועות עמד בסירובו להעיד, ואבי שיכנע אותו".
אחד מרגעי השבירה של אביה במשפט היה היום שבו התמוטט הסופר בעת עדותו. "אבי לקח את זה קשה, כי הוא שכנע אותו, וחזר הביתה מזועזע".
- היו לאבא עוד רגעי שבירה?
"הוא חזר הביתה מדוכא אחרי שהקרינו סרטים דוקומנטריים שהנאצים צילמו במחנות השמדה ובעיירות. הוא היה נסער מהסרטים, אך מעוד דבר. באותו ערב לא היו אמורים להיות באולם עיתונאים וקהל, והסרטים היו אמורים להיות מוקרנים רק במעמד השופטים והתביעה.
"במהלך הצפייה בסרטים הוא ראה פתאום שאייכמן כותב פתק לסנגור שלו. בתביעה חשבו שמשהו התעורר בו בעקבות הזוועות שהוקרנו. בדיעבד התברר שבפתק נכתב שהוא כועס, כי הסתבר לו שיש באולם 2-3 עיתונאים, והבטיחו לו שכל פעם שיורידו אותו למשפט בנוכחות קהל או עיתונאים ילבישו לו את החליפה, והפעם נתנו לו רק סוודר".
על אף שאביה שיתף אותה בעניינים שונים במהלך המשפט הוא סירב לתת למשפט להשתלט על חיי ילדיו, סירב שהם יגיעו למשפט והתעקש שיעסקו בפעילויות רגילות שמתאימות לגילם. "זה לא עזר לו. התפלחנו מבית-הספר כדי לראות את הקרנת המשפט על מסכים ליד מנזר רטיסבון.
"אבא שיתף אותנו ברגשות, אבל הוא לא רצה שנשמע את מה ששמענו. כשבנותיי גדלו הן ביקרו אותו והסתגרו בחדרים של ספרות השואה. הוא ניסה להניא אותן מכך, לא רצה שזה ירדוף אותן. הוא לא הצליח. בתי הגדולה התעקשה, וזה מאוד השפיע עליה. היו לה סיוטים בלילות".
ככל שהזמן חולף מגלה רוה-האוזנר עד כמה לסיוטים האלה שחוותה כנערה יש השפעה על חייה. "חשבתי שהזיכרון יילך ויתעמעם, אבל זה הולך ומתחדד, ויש לזה גם השפעה על התנהלותי היום-יומית.
"כשבנותיי מתלוננות על קשיים עם הנכדים, אני לעיתים אומרת להן 'תארו לכן את תחושת חוסר האונים של הורים וסבים בתקופת השואה, כשאתה לא יכול לתת טיפת מים ופרוסת לחם לילדך ורואה אותו גווע לנגד עיניך. לפעמים אימא הייתה צריכה לבחור להציל אחד מ-3 ילדים'.
"זה חי אצלי כל הזמן. צריך להודות ולברך כל יום שיש לנו מדינה וצבא, שיש מי שיגן עלינו כדי שהדבר הנורא הזה, הבלתי נתפס, לא יחזור".
השואה לא הרפתה ממנו
בתחילת דרכו המשפטית, שירת גדעון האוזנר כתובע צבאי וכנשיא בית המשפט הצבאי. בהמשך ייסד שותפות עורכי דין עם עו"ד חיים כהן, אותה עזב האחרון כשמונה לפרקליט המדינה ובהמשך ליועץ המשפטי לממשלה. כשכהן מונה לשופט בית המשפט העליון, ב-1960, האוזנר החליף אותו בתפקיד היועמ"ש.
בתקופת המשפט ניסה האוזנר האב לשמר מידה מסוימת של נורמליות ומשפחתיות עבור ילדיו. "הוא השתדל לספר לנו בדיחות ולהצחיק אותנו, והתעניין בפעילות של עמוס ושלי. הייתה לו תדמית של קטגור קודרני, אבל מכריו ידעו שהיה לו חוש הומור נפלא. היה לו אוצר בדיחות ענק, ובכל השפות, ביידיש, עברית, פולנית, מלאי בלתי נגמר. לכל נושא היו לו בדיחה וסיפור. אז הוא ניסה לשלב אותם בשיחות בבית, אבל בתקופת המשפט זה לא היה כל-כך מצחיק".
- יש לך זיכרונות של חיי משפחה נורמלית מאותה תקופה?
"היו רגעים. אבי לקח כמה ימים חופשה, וביקרנו את משפחת ריבלין, הוריו של ספי ריבלין, בנחלת יהודה. שם הייתה הפוגה קצרה מהמתח. ספי היה אז ילד, אבל אביו היה מצחיק לא פחות ממנו. שם הרגשנו כמשפחה נורמלית".
כשנגמר משפט אייכמן, ובוצע גזר דינו, היה זה תום עידן עבור האוזנר. קצת אחרי האוזנר נרשם בהיסטוריה המשפטית גם כמי שהתנגש עם בן-גוריון ושר המשפטים דב יוסף, על רקע שאלת גבולות הסמכויות של היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שסירב להעמיד לדין את אליעזר לבנה, מראשי מפא"י לשעבר, בטענה כי צילם את הכור בדימונה.
האוזנר התפטר מתפקידו ב-1963, ובעקבות המחלוקת בינו ובין שר המשפטים אז, דב יוסף, הוקמה ועדת אגרנט הראשונה, שקיבעה את עצמאות היועץ המשפטי לממשלה.
בהמשך נכנס האוזנר לפוליטיקה כחבר כנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית (המפלגה הליברלית העצמאית, ל"ע). ב-1965, בבחירות לכנסת השישית, הוא התמודד, נבחר וכיהן כחבר כנסת ב-4 כנסות רצופות. בכנסת השמינית כיהן כשר בלי תיק, בממשלתה קצרת הימים של גולדה מאיר ולאחריה בממשלת יצחק רבין הראשונה.
עם זאת, האוזנר מעולם לא חדל מפעילותו ומשליחות להנצחת זכר ניצולי השואה וחינוך הדורות הבאים בנושא. בין 1969 ל-1989 האוזנר היה יו"ר "יד ושם". כמו כן פירסם מספר ספרים על המשפט והשואה בתקופה, בהם רב-מכר באנגלית ב-1966 על משפט אייכמן.
"אחרי משפט אייכמן אבא השתנה מבחינה זאת שנושא השואה לא הירפה ממנו עד יומו האחרון. הוא נסע להמון הרצאות בעולם כיו"ר הנהלת יד ושם וראה חשיבות אדירה באירוח מנהיגי מדינות ביד ושם, בהם קנדי, מרגרט תאצ'ר וסאדאת", אומרת רוה-האוזנר.
האוזנר רצה לרפא את פצעי השואה ככל שניתן, אך להציג לעולם את הצלקות העמוקות שנחרטו בבשרנו, כך שלא ניתן יהיה להכחיש אותה. הבת חושבת שאביה השיג את מטרתו: "עם פתיחת המשפט, שכנה שלנו בירושלים אמרה לאמי בכעס: 'למה בעלך עושה לנו את זה? עד שהתרגלנו לחיות פה, פתאום הוא בא ופותח את כל הפצעים'. אך בסוף המשפט השכנה ניגשה אל אמי שוב, ביקשה סליחה, ואמרה 'תגידי לבעלך שהוא פתח לנו את הפצעים, וכל המוגלה יצאה החוצה. תודה'".
מה היה קורה אילו משפט אייכמן היה מתנהל היום?
"לאחרונה ניקר לי בראש מה היה קורה אם משפט אייכמן היה מתקיים היום", אומרת תמי רוה-האוזנר בשלב מוקדם בראיון. המסקנות שהגיעה אליהן הן קשות.
"ייתכן שאם הוא היה מתקיים היום, כאשר היחס אלינו, לצערי, הוא אחר, כאשר האנטישמיות - כפי ששמעתי ממנהל הליגה למניעת השמצה - גואה ובשנה האחרונה הייתה חזקה מתמיד, אני מניחה שהמשפט היה זוכה להדים שליליים.
"ההתייחסות בעולם ב-1961 הייתה עם הרבה כבוד והערכה למשפט שהתקיים כאן ולזכות שלנו לשפוט פושע נאצי, והיום אולי הייתה עין ביקורתית יותר".
קשה להעלות על הדעת איזו ביקורת יכולה לעלות נגד משפט של פושע נאצי שהשתתף ברצח של מיליונים, ובשיחות בארגנטינה, בטרם נלכד בידי המוסד, עם העיתונאי הנאצי ההולנדי, וילם זאסן, הודה כי הוא מצטער שלא השלים את המשימה שנקבעה בוועידת ואנזה: להרוג 11 מיליון יהודים.
רוה-האוזנר: "היו מבקרים, כמו שעושים כל הזמן, את ישראל על איך היא מעמידה לדין פושע נאצי, כאשר היא עושה כל מיני 'פשעים', מונעת אספקה מעזה ומרעיבה אנשים. היו דרישות לקיים את המשפט בבית משפט ניטרלי, בהאג או במקום אחר, כי אנחנו לא אובייקטיביים. גם אז היו קולות כאלה, אבל קטנים וזניחים. היום היו אומרים שישראל לא זכאית לשפוט אותו מאלף סיבות, בין היתר כי היא מדינה כובשת".
- אייכמן היה עלול לצאת זכאי לו נשפט היום, או להישפט בהאג כשהוא יושב במלון 5 כוכבים?
"האמת, קשה לדעת. הנה, הנאצי דמיאניוק הגיע לזיקנה טובה. מה שכן, הייתה קמה מהומה בנושא גזר הדין. בארץ ההתמקדות הייתה בנושא עונש המוות, שהיה מחולל ויכוח אדיר, שבזמנו עורר ביקורת של כמה פרופסורים בלבד. היום אני מניחה שהיו קמות תנועות מחאה ואולי מגישים בג"צים.
"קשה לי להאמין שהתוצאה הסופית הייתה שונה, אבל הוויכוחים היו עזים. בכל מקרה, היה רע מאוד אם המשפט היה מתקיים היום. הייתה ביקורת מימין ומשמאל, ובעיקר בינלאומית. והמזל הוא שתפסו אותו לפני 50 שנה. חבל שבאותה הזדמנות לא תפסו עוד כמה פושעים נאצים".