בסוף מארס פרסם משרד החוץ הבריטי דוח מסכם לשנת 2010 על מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם. לנוכח המתחולל בעולם הערבי, ניתן היה לצפות כי בריטניה תעמיד בראש סדר העדיפויות את קידום זכויות האדם שם. שהרי מה שנגלה מאז דצמבר 2010 הוא - נוסף לברוטליות האכזרית של המשטרים הערביים לנוכח ההפגנות - כי הפרות של זכויות אדם באופן שיטתי ומתמשך (כמו גם מצב כלכלי עגום) הם אלה שהוציאו מיליוני בני-אדם לרחובות.
אולם, נראה כי למשרד החוץ הבריטי יש אג'נדה קצת אחרת.
רוב הדוח מוקדש ל-26 מדינות שנחשבות ל"מדאיגות", אך מצרים, למשל, אינה אחת מהן. המדינה הגדולה והחשובה בעולם הערבי, שבה נעצרו ועונו עשרות-אלפי איש מתוקף מצב החירום הנהוג מאז 1981, ושבה הצליחה מפלגת השלטון לזכות ביותר מ-80% מהקולות בבחירות בדצמבר 2010, אינה מדאיגה, כנראה, את לונדון ואינה ראויה לדעתה לפרק מיוחד.
ההתייחסויות המעטות למצרים מופיעות בכמה פסקאות קצרות, ובסך-הכול מוקדשות למדינה 778 מילים. סביר להניח כי 846 המצרים שנהרגו בהתקוממות נגד משטר מובארק היו מנסחים דוח קצת שונה.
ומי הן 26 המדינות שכן מדאיגות את בריטניה? אחת הבולטות שבהן היא ישראל, שלה מקדיש הדוח פרק ארוך ומפורט (2,918 מילים). משרד החוץ הבריטי כנראה פחות מוטרד ממצב זכויות האדם בסוריה, זו שבשאר אסד מציף בנהרות של דם, שכן לה מקדיש הדוח פחות מקום (2,647 מילים). מטרידה עוד פחות אפילו היא לוב (1,772 מילים), שלפי דיווחים במערב נהרגו בה יותר מ-10,000 אזרחים, בין היתר מפצצות מצרר שמשגר המשטר אל ריכוזי אוכלוסייה.
ישראל וקולומביה הן המדינות הדמוקרטיות היחידות מבין 26 המדינות "המדאיגות" את בריטניה. הדוח נזהר שלא לבקר מדינות מערביות אחרות, למרות הפרות רבות של זכויות אדם על ידן ב-2010, כמו למשל הרג אזרחים באפגניסטן ובפקיסטן על-ידי צבא ארצות הברית, החזקת מהגרים ומבקשי מקלט בתנאים לא-אנושיים במתקני כליאה ביוון, וגירוש אלפי צוענים מצרפת. כל אלה אינם מטרידים את בריטניה.
הדוח מתייחס בקצרה ובשפה רפה לבית-הכלא בגואנטנמו, שבו מחזיקה ארה"ב מאות עצורים ללא משפט. גם לגבי תושב בריטי, שמוחזק שם זה כמה שנים, קובע הדוח באדיבות, כי "כל החלטה בנוגע לשחרורו נתונה בידי ממשלת ארה"ב". הדוח מציין בפרק המבוא כי רשימת 26 המדינות אינה רשימה מלאה של כל הפרות זכויות האדם בעולם, וכי אין לראות בה טבלת דירוג.
אולם מישהו בלונדון החליט אילו מדינות להכניס לרשימה ואילו לא להכניס. מישהו גם החליט כמה מקום יש להקדיש לכל מדינה ולמצב זכויות האדם בה. ולאחר תהליך הבדיקה הזה התברר כנראה למשרד החוץ הבריטי, כי מצב זכויות האדם בישראל דורש עיסוק נרחב יותר מאשר מצב זכויות האדם בסוריה, בלוב ובמצרים.
כדי להבין טוב יותר מה עמד לנגד עיני משרד החוץ הבריטי בבואו לחבר דוח כזה, פניתי לשגרירות בריטניה בישראל עם השאלות הבאות:
1. מדוע ישראל נחשבת למדינה מדאיגה?
2. ישראל וקולומביה הן שתי המדינות הדמוקרטיות היחידות המופיעות בדוח. האם ממשלת בריטניה אינה מוטרדת מהפרות זכויות אדם בדמוקרטיות אחרות?
3. מדוע מקדיש הדוח יותר מקום לישראל מאשר למדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע הרבה יותר?
השגרירות התעלמה משאלות 2 ו-3, ולשאלה הראשונה שיגרה את התשובה הבאה: "המדינות בדוח הן המדינות המדאיגות ביותר מבחינת מצב זכויות האדם, אך זו אינה רשימה מלאה. בבואנו להחליט אילו מדינות לכלול, שקלנו גם את האפשרות שהכללת מדינה מסוימת תסייע לשיפור המצב האזורי".
מתגובת השגרירות קשה לדעת אם בריטניה מבינה איזו פגיעה במוניטין שלה עצמה יש בדוח כזה, שבו אסד וקדאפי יוצאים יותר בזול מאשר ישראל. אולם, מה שברור, וגרוע לא פחות, הוא הפגיעה האנושה שיש בדוח כזה במאבק הראוי (האמיתי) על קידום מצב זכויות האדם בעולם. אם מנהיגים ברוטליים כמו אסד וקדאפי פחות מטרידים את לונדון מאשר ישראל, מי ידרוש מהם דין וחשבון? ולמה שיפסיקו להפר בשיטתיות ובאכזריות את זכויות האדם בארצם?
מי שמעוניין באמת לקדם את זכויות האדם, היה צריך לחבר דוח אחר לחלוטין.
הכותב הוא עיתונאי-חוקר עצמאי