כמעט 10 שנים עצר העולם המערבי את נשימתו בציפייה לנקמה באוסמה בן לאדן, ראש ארגון הטרור אל-קאעידה, אדריכל הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001, האחראי למותם של אלפי בני אדם.
שלשום (ב') השתחררה בעולם אנחת רווחה: כ"כלה ביום חופתה", יצא נשיא ארה"ב, ברק אובמה, אל כלי התקשורת והודיע כי בן לאדן חוסל בפקיסטן וכי גופתו הושלכה לים.
רבבות אמריקנים יצאו לרחובות וחגגו את חיסול הטרוריסט. גם בישראל, אף שצוין שלשום יום השואה והגבורה - ואולי גם בשל כך - שמחו רבים נוכח ההודעה על מותו של "הצורר המודרני".
מי ש"הרס מעט את החגיגה" הוא שר החינוך לשעבר, פרופ' אמנון רובינשטיין, שאמר בתגובה לחיסול כי "יש לצפות מארגוני זכויות האדם, ממועצת זכויות האדם של האו"ם ומכל שוחרי החירות בעולם, לגנות את הסיכול הממוקד שבו נרצח בן לאדן, בלא שקדם לרצח זה משפט כלשהו".
רובינשטיין אמנם הבהיר כי הוא מצדיק את הפעילות הצבאית שהביאה לחיסול בן לאדן, וציין כי הכוונה בקריאתו היא לחשוף את הצביעות של הארגונים המגנים את ישראל על פעולות דומות, אך אמירתו העלתה לסדר היום את מה שכמעט רצינו לשכוח - שגם חיסולים של ארכי-מחבלים חוסים תחת המטרייה של המשפט הבינלאומי.
שיחה עם מומחים בתחום מבהירה כי על אף שמבחינה מוסרית חיסולו של בן לאדן עשוי להיראות כמובן מאליו, מבחינת החוק הבינלאומי הדברים אינם כה פשוטים.
המומחה למשפט בינלאומי מהאוניברסיטה העברית והמכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' יובל שני, מסכים כי בן לאדן היה פושע שצריך היה להעמיד אותו לדין, אבל אומר כי שאלה גדולה היא אם מותר היה לחסלו.
לדברי פרופ' שני, אחת הבעיות המשפטיות בחיסול בן לאדן היא שהפעולה בוצעה על-ידי האמריקנים בשטח של מדינה זרה. "אלא אם ממשלת פקיסטן אישרה זאת, העובדה שהאמריקנים מבצעים פעולה צבאית בפקיסטן היא בעייתית, ויש להניח כי הפעולה בוצעה בלא אישור פקיסטן, עקב המתיחות הגדולה בין המדינות בחודשים האחרונים. גם אם מותר, מבחינת המשפט הבינלאומי, להרוג את בן לאדן נשאלת השאלה איפה מותר לעשות זאת".
צביעות כלפי ישראל
גם פרופ' איל בנבנישתי, מומחה למשפט בינלאומי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אומר כי שאלת החוקיות של חיסול בן לאדן, הנראית פשוטה, היא מאוד מורכבת.
בדומה לשני, בנבנישתי מציין כי הפגיעה בריבונות של פקיסטן היא בעייתית ומהווה הפרה לכאורה של מגילת האו"ם. "זו לא בעיה שלא ניתנת לפתרון, אך לכאורה יש כאן הפרה. אם נעשה השוואה למשל אלינו, אז זה כמו שישראל נכנסה לארגנטינה וחטפה את אייכמן. זה היה מאוד בעייתי אלמלא ארגנטינה הודיעה בזמנו כי ה'נושא סגור' מבחינתה, ובכך תם הסיפור".
בעייתיות נוספת בחוקיות הפעולה, שעליה מצביעים פרופ' שני ופרופ' בנבנישתי, קשורה בכך שהפיגוע הנורא שעליו היה אחראי בן לאדן אירע לפני שנים רבות.
"על-פי הדין הבינלאומי, מותר להרוג אנשים רק בסיטואציה של 'סכסוך חמוש' - אתה לא יכול למשל להילחם בפושעים בטנקים. בטרוריסטים אתה יכול לעשות זאת, אבל רק אם הם אכן פועלים מולך באופן מזוין. כך נקבע למשל באמנות ז'נבה ובפסקי דין של בית הדין לפשעי מלחמה ביוגוסלביה.
"אין חולק כמעט שהפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 חצו את הרף הנחוץ, אבל חלפו מאז שנים רבות, והיום לא לגמרי ברור אם אל-קאעידה נמצא עדיין בסכסוך חמוש עם ארה"ב. האירופים למשל לא משוכנעים שזה המצב", אומר שני.
פרופ' בנבנישתי מסכים כי לא ברור אם הייתה הצדקה משפטית לנקוט פעולות אלימות מול בן לאדן. "האמריקנים טוענים כי הם במלחמה גלובלית של הגנה עצמית מול אל-קאעידה בכל מקום בעולם ובכל הזמן. זו תפיסה מאוד מרחיבה של הגנה עצמית, שעל-פי הדין הבינלאומי אמורה להיות מוגבלת תמיד לזמן ולמקום. זו גם תפיסה שלא מקובלת על מדינות אחרות שאומרות שהמשמעות שלה היא כי בניגוד לחוק, השטח שלהן כפוף תמיד להתקפה אמריקנית מתי שאמריקה תחשוב לנכון".
בעייתיות משפטית נוספת שעליה מצביעים המומחים בנוגע לחיסול בן לאדן היא בפעולה האופרטיבית בשטח לחיסולו.
לדברי פרופ' בנבנישתי, "אמנם אין בידי הנתונים, אבל אם בן לאדן נכנע בפני החיילים לפני שנורה ובכל זאת הרגו אותו, צצה ועולה השאלה - האם ניתן היה לנטרל אותו בצורה אחרת ולא לחסל אותו? המגמה של המשפט הבינלאומי אומרת כי במידת האפשר צריך לנסות לעצור אדם ולא להרוג אותו".
פרופ' שני אומר דברים ברוח דומה: "אין חולק על כך שאדם בסדר גודל של בן לאדן, שמפקד על כוחות עוינים, מהווה יעד לגיטימי לתקיפה, אבל אולי צריך היה להרוג אותו רק כצעד אחרון ולפני זה לנסות ללכוד אותו.
"הכללים שעוסקים בדיני מלחמה לא דורשים הימנעות מפגיעה בו, אבל אם מגיעים למצב של פנים מול פנים והוא מבקש להיכנע, אז צריך לאפשר לו להיכנע.
"גם זריקת הגופה לים היא בעייתית מבחינת המשפט הבינלאומי, כי יש כאן פגיעה בכבוד המת ובזכויות האדם שלו. אני מבין למה הם עשו את הצעד הזה, כדי להימנע מעלייה לרגל לקברו, אבל זה לא מוצדק מבחינת זכויות האדם".
בדומה לדבריו של פרופ' אמנון רובינשטיין, מציין פרופ' שני כי בזירה הבינלאומית יש צביעות כלפי פעולות חיסול דומות שמבצעת ישראל. "ההקשר של המאבק הפלסטיני נתפס בעולם כמאבק לשחרור מכיבוש, בעוד שאף מדינה בעולם לא מזדהה עם אל-קאעידה, ולכן יש שוני גדול ביחס של העולם לחיסולים שאותם ביצעה ישראל בזמנה, שבג"ץ קבע כי אין עליהם איסור גורף, לבין הפעולה האמריקנית".
לגיטימציה עולמית
לעו"ד מיכאל ספרד, העוסק במשפט בינלאומי ובזכויות אדם, יש דעה שונה לחלוטין על ההשוואה שעשה רובינשטיין בין חיסול בן לאדן לבין פעולות צה"ל בשטחים שכונו "חיסולים ממוקדים".
חדבריו, "מה שרובינשטיין אומר זו הסתכלות לא משפטית, שאינה לוקחת בחשבון את ההבדל התהומי בין הסיטואציה שבה טרוריסט כמו בן לאדן, שעומד בראש כוח שלוחם בארה"ב ובמקום שאינו נמצא בשליטת ארה"ב, חוסל - לבין מדיניות החיסולים שאנחנו הנהגנו בשטחים תחת שליטתנו, שבהם האחריות לשלומם של האנשים היא עלינו".
ספרד טוען בלהט כי "לחסל ברמאללה פלסטיני שחשוד בביצוע פעולות טרור זה שקול לחיסול עבריין שביצע מעשי רצח בתל-אביב".
לדבריו, דווקא לחיסולים שישראל מבצעת לעתים בחו"ל (ועל-פי רוב אינה לוקחת עליהם אחריות), כמו אלה של מחמוד אל-מבחוח (בכיר החמאס שחוסל בינואר אשתקד בחדרו במלון פאר בדובאי. ח' מ') ושל עימאד מורנייה (ראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה שחוסל בפברואר 2008 בדמשק. ח' מ'), יש יותר לגיטימציה מבחינת המשפט הבינלאומי.
"החיסולים של אל-מבחוח ומורנייה דומים יותר לחיסול של בן לאדן, כי הם לא נעשו בשטח שישראל אחראית לשלום תושביו", אומר ספרד.