ניב רסקין מתרגש וזה לא עניין של מה בכך. התרגשות לא נמצאת בדרך כלל במנעד הרגשות שלו. אבל לקראת הפיינל-פור בסוף השבוע בברצלונה, אותו הוא ישדר עבור ערוץ 10, מחמם האדרנלין גם את העיתונאי, המנחה והשדר בן ה-36. "זה שידור הכדורסל הכי חשוב שעשיתי עד היום", הוא מסביר ברהיטות אופיינית, "שידרתי שישה פיינל-פורים עד היום ברדיו, אבל הפעם מדובר בשידור נצפה וחשוב. הסיפור של כניסת יום הזיכרון הכניס אלמנט שאיננו שידור נטו. אנחנו לוקחים בחשבון כל מיני תרחישים, שהשידור יירד לפני שהמשחק מסתיים, או לפני הענקת הגביע".
דווקא פה הניסיון בהנחיית אקטואליה עוזר.
"אני משתמש בו להבנת הסיטואציה, בקבלת הפרופורציה, בהפרדה בין מה שהוא ספורט למה שלא ספורט. אני לא מתכנן שידור אחר, אבל כשאתה מנהל משחק עם מבט על השעון, ולא רק שעון המשחק, זה לא קל, שלא לדבר על פרה-גיים של שעתיים לפני. אתה לא יכול להגיד שלא היה לך יום לא טוב בעבודה וטעית ארבע פעמים בשמות של שחקנים".
ההכנה לפי רסקין היא כמעט קודש. "אני חייב לישון שעתיים שלוש לפני משחק ויש לי ספר עם כל הנתונים הסטטיסטיים והטריוויה שקשורים למשחק, שאני לומד. וכאן אני משתמש בניסיון שלי בחדשות, ואני מוצא 10 דברים חשובים שאותם צריך לשלב במקום הנכון, ותוך כדי גם להקשיב לעופר".
אתה ועופר שלח מקפידים לא לדרוך אחד לשני במשבצת. הוא מפרשן, אתה משדר.
"ככה זה צריך להיות. עופר הוא הפרשן מספר אחת בארץ, פנומן כדורסל, שמתרגש מכל משחק מחדש, אם זה הפיינל-פור או משחק בין אשדוד לנתניה. יש בינינו חלוקה ברורה למרות שלפעמים הוא מעיר הערות של שידור ואני יכול לתת פרט פרשני. שיתוף הפעולה הזה בא אחרי הרבה שנים של עבודה משותפת. עופר הוא זה שהכניס אותי לערוץ הספורט אחרי שהשתחררתי, ואמר לי 'אתה תהיה השדר המוביל של ערוץ הספורט'. יש לנו המון נסיעות משותפות לחו"ל וחברות עמוקה. הוא מכיר את אשתי והבת שלי, ואני את מה שעובר עליו, וכשאתה משדר עם חבר אתה נהנה והצופים נהנים".
עם עופר שלח. "הפרשן מספר 1 בארץ" (צילום: מינהלת הליגה)
***
מעטות הפעמים שרסקין מרשה לעצמו לאבד את השליטה העצמית. אחת מהן היתה בסוף יולי 2010 אחרי שאיתי בן דרור רצח את שלושת ילדיו. צוות "נכון להבוקר" בגלי צה"ל, הצליח להעלות לשידור את אחיה של האם, לילך שם טוב, גרושתו של בן דרור. לילך בן דרור, האם השכולה, היתה לידו וביקשה לומר כמה מילים. ככל שהשיחה התארכה הרגיש רסקין, לראשונה בקריירה שלו, שהוא לא מסוגל לתפקד. "זה היה כאילו משהו נכנס לי לתוך הנשמה", הוא אומר, "היה לי קשה לשמוע אותה ועוד יותר קשה לאסוף את עצמי. יש רגעים כאלה שזה פשוט קורה".
מה שאין סיכוי שיקרה, זו הפרת האובייקטיביות הקיצונית, הדתית כמעט, שלקח על עצמו. ברגעים קשים ואירועים סוערים הוא מקפיד לשמור על האיזון והמרחק הנכון מהמרואיין כדי לא לגלוש לפאתוס או מעורבות רגשית, ושומר על חייו הפרטיים מחוץ למדורי הרכילות."אל תשכחי שאני משדר אקטואליה ברדיו של הצבא. ביציע העיתונות זה אחרת. הכל בוטה, הכל על השולחן, ישר לפנים, מחוספס. בשמונה בבוקר, ברדיו ממלכתי, היכולת שנדרשת ממך היא אחרת מזו של משחקי כדורסל. ככה אני יכול להביא כל מיני צדדים שלי לידי ביטוי".
לא בא לך לפעמים להגיד את דעתך על אירוע חריג בשידור?
"את דעתי הפוליטית? מראיין ברדיו לא צריך לחשוף את דעתו הפוליטית. אני משדר ברדיו ממלכתי וצריך להיות זהיר".
קרן נויבך שמשדרת מולך, ברדיו ממלכתי כמוך, מביעה את דעתה בכל עניין.
"בית הגידול שבו אני גדלתי, הוא אחר. אני מראיין ולא פרשן או בעל טור. בסיטואציה הנוכחית אני גם לא חושף אפילו איזו קבוצה אני אוהד. זה לא רלוונטי מה אני חושב. בישראל אם תהיה מזוהה עם מכבי, יגידו שאני תוקע להפועל ולהפך. אני מקדם אייטמים שיש להם חשיבות בעיני וזו הבעת הדעה שלי".
איך אתה מתפרק? אתה עושה ספורט?
"זאת נקודה כאובה. מאז שעלמה נולדה אני לא מוצא את הזמן ואני מתמרמר על זה. אבל אתה מקבל פרופורציה אחרת כשאתה אבא. היא בת שנה וארבע והעבודה היא כבר לא חזות הכל. סדרי העדיפויות השתנו".
האבהות מביאה אחריות כלכלית, אתה לוקח עבודות שלא היית עושה קודם בשביל הכסף?
"אני לא אעשה שום דבר שלא אהיה שלם איתו כשאסתכל במראה, וזאת החלטה שעלתה לי הרבה כסף. אני מרתוניסט. אני מקווה שיהיו 16 דקות תהילה ולא 15, ולכן ההחלטות שלי מאוד מחושבות. אני גם מסתמך מאוד על הדעות של נועה, אשתי, שעובדת בפרקליטות הפלילית, כי הן מאוד מושכלות דווקא בגלל שהיא לא באה מתחום התקשורת. יש לה אבחנות חדות. נכון שכמראיין אתה חייב להיות חד ולהגיב לכל דבר באופן מיידי, אבל במה שקשור להחלטות בחיים, לא פעם היא העמידה אותי על טעותי. בעבודה שבה אתה נתקל בהרבה אנשים שאיבדו את עולמם ברגע, בגלל דברים קטנים, התפרצויות מיותרות, ג'וינט טיפשי שהופך לסלט תקשורתי, החלטות מוטעות, צריך התנהלות מפוכחת".
***
העלייה לאוויר של ערוץ הטלוויזיה של ONE, נתנה ניעור לערוץ הספורט שבו עובד רסקין. אמנם עדיין הרוב המוחלט של זכויות השידור של הענפים האטרקטיביים בארץ ובעולם נמצאות בידי ערוץ הספורט, אבל העובדה שנוני מוזס והמערכת המשומנת של אתר ONE נמצאים בתמונה, מכניסה את הוותיקים ללחץ. "הצופה ישפוט. מי שיעשה טלוויזיה יותר טובה - ינצח. השידורים בערוץ הספורט נעשים במיומנות על-ידי האנשים הכי טובים בתחומם. אין היסטריה בערוץ הספורט, אבל יש עניין. אף אחד לא זחוח או קופא על שמריו. בסופו של דבר זה הרי מה שאתה משדר, ואצלנו יש את ליגת האלופות, ליגות הכדורסל, יציע העיתונות, אולפן ליגת האלופות. זה לא מהיום. אותו הדבר היה כשצ'רלטון קנו את הליגה האנגלית והעלו לאוויר ערוץ. אמרו אז שזה הסוף של ערוץ הספורט, וזה לא קרה".
להביא את יעל גולדמן, אקס דוגמנית, כחברת פאנל - זה לא משדר מקצוענות, אלא ניסיון להרחיב קהלים או להתחנף לצופים.
"ממה שלי יצא לראות במשדר של השנה החדשה, היא עשתה עבודה טובה".
הניוז בספורט לא חסר לך?
"בטח שהוא חסר לי. אני עיתונאי בנשמתי. גם כשאני בא לשדר ספורט אני קודם כל עיתונאי. אני לא פוסל חזרה להיות עיתונאי שטח. את מה שאני חושב אני אומר ביציע העיתונות, נכון שלא באופן שעושים את זה הקוף (רון קופמן) או שלמה (שרף)".
הרגע הכי קשה בשידור?
"כשזרקו את החזיז בחולון. פתאום משידור של תחרות ספורטיבית, האולם מתרוקן. מישהו מולך מדמם ואתה רואה שאנשי מד"א מחפשים את האצבעות שלו. העניין הוא לא להיכנס להיסטריה, להכניס את הדברים לפרופורציה ולא להתייפח בשידור".
התייפחת?
"כשנבחרת העתודה בכדורסל, של בורשטיין וגרין, הפסידה ב-2000 בגמר אליפות אירופה במקדוניה. ליווינו אותם שבועיים וראינו איך הם קורעים את התחת בשביל המדינה, עושים כברת דרך ובסוף מפסידים בסל אחד. בחדשות, חוץ מהראיון עם לילך שם טוב, היה לי קשה לראיין את הבן של השוטר שנדרס, כשהגיע כדי לעזור לו להחליף גלגל. לא מיררתי בבכי, אבל נחנקתי. זה היה גם המרואיין, הסיפור, הזילות של החיים, פתאום הכל פרץ".