6 מהנדסים ישראלים שהועסקו בעבר על-ידי נשיונל סמיקונדקטור ישראל, חברת-הבת של נשיונל סמיקונדקטור העולמית, זכאים לקבל מניות של החברה העולמית, לאחר שזו מכרה את נשיונל ישראל - כך פסק באחרונה בית הדין הארצי לעבודה.
בהחלטתו קיבל בית הדין את טענת המהנדסים כי מכירתה של נשיונל ישראל מהווה "אירוע מזכה" לצורך קבלת המניות, ודחה את טענת החברות כי עם המכירה פקעה זכאות התובעים לקבלת המניות.
המהנדסים התובעים הם ארז נאורי, יחזקאל פרידמן, איליה סטולוב, אלכסנדר פיכמן, אילן מרגלית ולאוניד עזריאל, שעבדו שנים רבות בנשיונל ישראל, עד שבמאי 2005 נמכרה החברה לחברת Winbond Electronics Corporation ב-65 מיליון דולר.
המהנדסים היו חתומים על הסכם להענקת מניות, שחל עליו הדין במדינת דלאוור בארה"ב, וזאת בהתאם לתוכנית להענקת מניות של החברה.
המניות שהוענקו לעובדים היו מניות מוגבלות, שהיו אמורות ל"הבשיל" ולהיות סחירות לפי מועדים שנקבעו מראש, כל עוד ממשיך העובד להיות מועסק על-ידי החברה. תוכניות והסכמים מסוג זה מקובלים בענף ההיי-טק, והם נועדים לתמרץ עובדים חיוניים להמשיך לעבוד בחברה.
ההסכם והתוכנית כללו סעיף שקבע כי אם תימכר החברה לפני תום מועדי הבשלת כל המניות, תהיה הבשלה מיידית של המניות שטרם הבשילו.
בהתאם, עם השלמת עסקת רכישת נשיונל ישראל בידי Winbond פנו המהנדסים לנשיונל העולמית ולנשיונל ישראל, כדי לקבל את יתרת המניות ללא הגבלות. ואולם הם נענו בשלילה, בטענה כי לנשיונל יש פרשנות שונה להסכם ולתוכנית.
משכך הגישו העובדים ביוני 2005 את התביעה נגד נשיונל ישראל ונשיונל סמיקונדקטור העולמית בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, ועתרו לקבל צו הצהרתי שיקבע כי הם זכאים להבשלתן המיידית של המניות המוגבלות שהוענקו להם.
תכלית ההסכמים
בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדים, ובאמצעות עוה"ד קליה קליין ושגית סזגר ממשרד עורכי הדין פרל כהן צדק לצר, הם עירערו על ההחלטה לבית הדין הארצי.
בדעת רוב של השופטות ורדה וירט-לבנה ורונית רוזנפלד, נקבע כי פרשנות העובדים עולה בקנה אחד עם תכלית ההסכמים, שהיא להעניק לעובדים תמריץ להמשיך ולעבוד, ואילו פרשנות החברה מרוקנת את התמריץ מתוכן.
עוד נקבע כי היות שההסכם נוסח בלעדית בידי המעסיק, ולא נוהל לגביו משא-ומתן עם העובד, חל הכלל של פרשנות לרעת הצד המנסח, ולכן די היה בכך שפרשנות שני הצדדים סבירה כדי לפסוק לטובת העובדים.
בדעת מיעוט היה השופט אילן איטח, שסבר כי התביעה צריכה להידחות, בנימוק כי מכירת החברה-הבת כמוה כפיטורי העובדים.