ימים קשים מחכים לישראל בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר. גם אם יצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו במסעו הקרוב, לשכנע את ראשי ממשלות אירופה להתנגד להצהרה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית, לא ניתן יהיה למנוע ניצחון ערבי-פלסטיני בעצרת. ישראל מבודדת בעצרת, ועמדתה בעניין אי-הקפאת ההתנחלויות וסירובה לפנות את המאחזים הבלתי-חוקיים בגדה, החריפו את בידודה.
במושב החירום העשירי של העצרת שהתקיים בינואר 2009, שקרא להפסקת-אש מלאה במבצע "עופרת יצוקה" ולנסיגה ישראלית, הצביעו 143 מדינות בעד ההצעה האנטי-ישראלית, רק 3 - ארה"ב, ישראל ונאורו - נגד, ו-9 נמנעו.
מכיוון שיש תמיכה בינלאומית נרחבת ביותר בפתרון של שתי מדינות, ומכיוון שיש תמימות דעים בינלאומית שהקמת התנחלויות יהודיות ביהודה ושומרון היא לא רק בלתי חוקית במשפט הבינלאומי, אלא גם פוגעת בסיכוי לקיים מדינה פלסטינית, יש לשער כי רוב דומה יהיה מובטח ליוזמה הערבית-פלסטינית, שתקרא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ושבירתה ירושלים.
זה אולי לא צודק שבימים בהם ערבים טובחים ערבים, תוקדש תשומת-לב בינלאומית כזו לעניין ארץ-ישראל - אך לא בצדק אנו עוסקים אלא בריאליזם פוליטי.
לעצרת הכללית אין בדרך-כלל סמכויות אכיפה והטלת סנקציות כמו למועצת הביטחון, אך על-פי פרוצדורה מיוחדת שנקבעה בשנות ה-50, יכולה העצרת לרכוש לעצמה סמכויות מסוג זה. לעצרת יש סמכות לנקוט צעדים כדי להחזיר את הביטחון והשלום על כנם. זאת, על-ידי פנייה לחברות האו"ם לנקוט סנקציות ואמצעים אחרים כדי להחזיר את "הביטחון והשלום".
אם ייזדקקו הפלסטינים לטקטיקה זו - ואין סיבה להניח שיתנזרו ממנה - לא תעזור לישראל הטלת וטו במועצת הביטחון. קשה להאמין שבאווירה הקיימת בעצרת, ניתן יהיה למנוע החלטה מסוג זה, שתכרוך גם את עניין הקפאת ההתנחלויות בהחלטה.
מה יכולה ישראל לעשות? היא יכולה להמשיך בעמדתה המתבצרת ביחד עם נאורו ולתקוף מילולית את עמדת העצרת. טקטיקה זו תבטיח את המשך ההידרדרות של מעמדנו הבינלאומי ואולי אפילו, חס וחלילה, הטלת סנקציות נגדה על-ידי חברות האו"ם; אך היא יכולה - אם יהיו לממשלה מספיק שכל וכוח רצון - לא להתנגד להחלטה ולהשפיע בשיתוף-פעולה עם הממשל האמריקני והנשיא אובמה, על ניסוחה בדרך שתועיל לישראל.
נכון, יש הרבה רצון רע וחד-צדדיות כלפי ישראל באו"ם, אך יש גם גרעין קשה, עקבי ומתמיד, שישראל יכולה להיעזר בו.
הרעיון הבסיסי של חלוקת הארץ בין שני העמים היושבים בה, הוא רעיון נכון, צודק ומעשי. זה הבסיס להחלטות ההיסטוריות של האו"ם: מהחלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר - שמדינות ערב ניפצו אותה בפלישתם הפושעת, בעלת האופי הפשיסטי, לארץ-ישראל, דרך החלטה 242 של מועצת הביטחון ועד לעמדות הרשמיות של האיחוד האירופי ושל ארצות הברית.
גם ראש הממשלה, נתניהו, הכיר בנאום בר-אילן בצורך בפתרון זה. יש שני אויבים לרעיון עקבי זה: 1. תביעת הערבים להציף את ישראל בפלסטינים בשם זכות שאינה קיימת בשום סכסוך לאומי אחר, כדי ליצור מיעוט יהודי במדינה היהודית; ו-2. התנחלות יהודית בשטחים שנועדו למדינה הפלסטינית שתכליתם היא למנוע את הקמתה וגם, בינתיים, ליצור משטר משפטי המפריד בין זכויות ישראלים לזכויות פלסטינים - מטרה הזרה לרוחן של מדינות דמוקרטיות.
על ישראל בשיתוף עם וושינגטון לעמוד אפוא על 4 דרישות:
1. המשא-ומתן צריך להתבסס על שטחים המקבילים לשטחים שהיו לישראל ולירדן לפני 1967, בכפוף לתיקוני גבול שיסוכמו בין הצדדים בדומה לנוסח ההכרה של אורוגוואי בפלסטין.
2. כל מדינה תהיה מדינת הלאום של עמה ותהיה לה זכות להגדרה עצמית על-פי משפטה וחוקתה.
3.שני הצדדים יגיעו להסכם בדבר רכוש שאזרחיהן השאירו בצד השני.
4. במהלך המשא-ומתן לא ייקבעו עובדות פיזיות בשטח ותופסק כל הסתה נגד הצד השני ואזרחיו.
על בסיס תיקונים אלה יכולה ישראל להפוך לחלק מהקונצנזוס הבינלאומי להחלטה. יש לכך סיכוי, שכן הסכמת ישראל וארצות הברית יקנו לה מעמד חסר תקדים וגם יעמידו את השותפות של הרשות עם החמאס במצוקה אמיתית.
נכון, הערבים אשמים בכך שלא קמו שתי מדינות בעבר, הם יצאו למלחמה והפסידו, ועתה הם נוהגים כמנצחים. זה מרגיז, אך זו האמת. לעולם הערבי יש כוח כלכלי ופוליטי שאיננו יכולים להתעלם ממנו. בהשוואה לסכנות הקיומיות שבפניהן ניצבת ישראל - כולל סכנת הפיכתה לדרום-אפריקה חדשה - הפשרה המוצעת לעיל תהיה בבחינת הצלה לאומית.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)