אירוע טראומתי כמו שכול, גורם לרבים לחולל שינוי משמעותי בחייהם. השינוי - על-פי רוב בקריירה ובעיסוקי הפנאי - מתאפשר, כמובן, רק אחרי תקופה של עיכול האובדן והאבל ואיסוף השברים.
"כשקורה אסון, לעתים בבת אחת ענייני היום-יום מפסיקים לעניין", אומר פרופ' מולי להד, פסיכולוג ומומחה לטראומה, "אין רצון לפגוש את המציאות, על משמעותה הקשה ולהתמודד עם היום-יום. התחושה היא של חוסר כוח ואונים ואף של 'ענישה עצמית' על האסון שקרה.
"יחד-עם-זאת", הוא מוסיף, "האסון יכול להיות גם מקור לשינוי ולצמיחה. האסון יכול לפתוח לשכול הזדמנות לשאול את עצמו - האם זו לא הזדמנות לעשות שינוי, להחליף עיסוק וללכת לדרך חדשה שתכניס לחייו עניין ומשמעות?".
לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה 2011, שיחול ביום ראשון הקרוב, שוחחנו עם שתי אלמנות צה"ל ואלמנת פעולות איבה, על השינוי שעשו בתפיסת החיים ובקריירה אחרי האסון נורא שקרה להן.
"ההתמודדות בנתה אותי כאדם חדש"
רעיה בלחסן
גיל: 40
עיסוק לפני השכול: שכירה. מנהלת משרד בית האריזה "קירור גליל"
עיסוק אחרי השכול: עצמאית. שותפה במשרד יחסי ציבור
23 בפברואר 1999. רס"ן איתן בלחסן, מפקד סיירת צנחנים, נכנס בראש כוח לפתיחת עמדה באזור קלעת ג'בור במעמקי הרי הלבנון. מתחת לנקיק עליו נע הכוח, נמצאה מערה נסתרת ממנה פתחו המחבלים באש. בלחסן נפל בראש הכוח. באותה היתקלות קשה נהרגו גם סגן לירז טיטו וסגן דוד גרנית, שניסה לחלץ את השניים. חמישה חיילים נוספים נפצעו. בלחסן, בן 30 במותו, הותיר אחריו אישה, רעיה, ותינוקת בת שנה וחצי, נועם. "באו אליי הביתה משלחת של קצינים ורופאים. ברגע שמקבלים הודעה איומה שכזאת, די ברור שהחיים עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה", מספרת רעיה.
- איך חייך השתנו?
"בכל המובנים. מקום העבודה, למשל, הפך למקום האחרון מבחינתי. עבדתי אז כמנהלת משרד ב'קירור גליל', והיה לי ברור שלא אמשיך שם. הרגשתי צורך למלא את חיי בעשייה ובתכנים חדשים. הרגשתי שמוטל עליי תפקיד להתחיל הכול מחדש, לגעת בחיים באמת.
"זו סוג של הבנה. פתאום קולטים את משמעות החיים באמת, ועד כמה הם שבירים. הרגשתי סוג של נכות, ושאני צריכה ללמד את עצמי מחדש הרבה דברים. הבנתי שהחיים יקרים לי, ושאני לא רוצה ליפול. לוקח זמן להפנים וליישם את זה. שנה וחצי אחרי האסון התחלתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך ובפסיכולוגיה ואחר-כך קואוצ'ינג. ההתמודדות עם אובדן ושכול, בנתה אותי בסופו של יום כשותפה בעסק, כנותנת שירות ללקוחות, ובכלל כאדם פעיל ודינאמי".
- החלטת גם לא לעבוד במשך ארבע שנים.
"החשיבה שלי הייתה קודם כל לשקם את עצמי, ליהנות מהלימודים ומשעות הפנאי. עשיתי גם הרבה ספורט. היה לי ברור שהחיים הם המקום שלי".
- הצלחת ליישם את זה מיד אחרי האסון?
"לא. בשנה הראשונה הייתי חיה-מתה. הייתי אז בת 28, אימא לתינוקת, כל האדמה רעדה לי מתחת לרגליים. זמן רב הפניתי לאנשים הרבים שבאו לבקר ולנחם. רק אחרי שהזרם פסק התפניתי לטפל בעצמי".
- מתי החלטת לפנות לקריירה עצמאית?
"אחרי שסיימתי את לימודי הקואוצי'נג התחלתי לעסוק באימון אישי. היו לי כמה מטופלות וחשבתי שזה יהיה הכיוון שלי. אלא שבאותה נקודה פנה אליי חיים אזולאי, חבר שרצה לפתוח משרד יח"צ בצפון, והציע לי להיות שותפה. מהר מאוד רכשתי את הידע המקצועי, ואני שמחה על הבחירה".
- האם השכול פותח דלתות עסקיות?
"אני לא חושבת שמישהו יבחר להיות לקוח של המשרד בגלל הסיפור שלי. זה גם לא משהו שאני משתמשת בו".
- מה הטיפ שלך לגיוס כוחות להמשיך הלאה?
"להיות קשוב לעצמך, כי בסיטואציות כאלה כולם יודעים מה טוב לך. לעבור את המסלול המורכב והקשה ביותר ולהיבנות בו. לא לאבד את הטעם בחיים, ללמוד לאהוב דברים חדשים. לא להיתקע במקום. החיים יקרים וחבל לאבד אותם. אם אתה חי - תחיה, כי את המתים אין בידינו להשיב".
"האובדן היה מעין קרש קפיצה להגשמת חלומות"
אורלי מרדכי
גיל: 43
עיסוק לפני השכול: שכירה. חתמת בחברת ביטוח
עיסוק אחרי השכול: עצמאית. מטפלת בהפרעות קשב וריכוז
8 ביוני 2002. כוח מילואים המוצב בגוש עציון מוזנק בשעת ליל מאוחרת למאחז "צור שלום" בגוש עציון. מחבלים שחדרו למאחז והספיקו לרצוח שניים מתושביו (גבר ואישה בחודש התשיעי להריונה), כיוונו את הקנים שלהם לעבר כוח המילואים. המילואימניק, שלום מרדכי, שחגג שבוע קודם את יום הולדתו ה-35, נפצע אנושות ומאוחר יותר מת מפצעיו. "דפקו לי בדלת בשעה שש בבוקר ביום שבת והודיעו לי. כל העולם נעצר באותה שנייה", מספרת אורלי מרדכי, אשתו.
- איך האסון השפיע על חייך?
"הכול התפרק והתרסק. הייתי כמו רובוט. למרות זאת, מיד אחרי השבעה חזרתי לעבודתי כחתמת בחברת ביטוח. החזרה לשגרה הייתה הדבר ההישרדותי היחידי שהחזיק אותי. אבל אחרי שנתיים החלטתי שאני רוצה שינוי. התפטרתי מתוך ידיעה שאני הולכת לכיוון אחר לגמרי. לא ידעתי מה בדיוק, אבל הכיוון היה עבודה עם ילדים. זה משהו שרציתי לעשות בעבר ולא התאפשר לי. בסופו של דבר הלכתי ללמוד טיפול בהפרעות קשב וריכוז, ובימים אלה אני משלימה גם לימודי פסיכודרמה".
- למה לקח לך שנתיים לעשות את השינוי הזה?
"היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שלא ממש ידעתי מה קורה איתי. בשנתיים הללו שום דבר לא היה שגרה, על אף שחזרתי כביכול לשגרה. לא הייתי פנויה רגשית לשינוי מידי. כל אחד והקצב שלו בתהליך עיבוד האובדן והאבל. אחרי שהתחזקתי במובן מסוים, התחלתי להרגיש ולהבין שאני רוצה להיות במקום אחר. הרגשתי שהעבודה הקודמת שייכת ל'לפני' ועכשיו יש את ה'אחרי'".
- עד כמה השינוי בקריירה באמת עוזר להתגבר על השכול?
"השינוי פתח לי את עולם החיים, במובן של לראות גם את הצד המואר ולא רק את האפל. בחרתי בחיים קודם כל בגלל שני בניי, הם המנוע שהניע אותי לחיים. בחירה בחיים זה אומר איסוף השברים וסידורם, והפנמה שהדברים כבר לא כמו שהיו פעם".
- עד כמה ההתמודדות עם השכול עוזרת לך לטפל באחרים?
"עיבוד האבל והנגיעות במקומות הכי כואבים מסייעים לי בעבודה, כי יש לי אפשרות להיות אמפתית למטופלים הסובלים מטראומות. אני לא מספרת להם את הסיפור שלי, רק לעתים, בסוף, כדי לתת להם פרופורציה".
- מה השאיפות המקצועיות העתידיות שלך?
"אחרי שאסיים את תקופת ההתמחות אני מתכוונת לפתוח קליניקה משלי. כרגע אני עדיין בחיתולים של העשייה העצמאית שלי".
- מה הטיפ שלך לגיוס כוחות להמשיך הלאה?
"קודם לאפשר לעצמך לחוות את האובדן, כי אי-אפשר אחרת. אי-אפשר לשים את האובדן בצד, זאת בריחה. צריך לעשות רשימה של הדברים שתמיד רצית לעשות ולא עשית, ולעשות אותם. לראות באובדן מעין קרש קפיצה להגשמת חלומות. אם היו אומרים לי את זה בשנה הראשונה לאבל, הייתי כועסת".
"אובדן זה כמו פצצת אטום. בפיצוץ משתחררת הרבה אנרגיה, שאותה כדאי לתעל לשיקום"
חיה וסרמן
גיל: 55
עיסוק לפני השכול: עצמאית. שם העסק: "הצצה אל העולם המיסטי", סדנאות אסטרולוגיה וזוגיות
עיסוק אחרי השכול: עצמאית. שם העסק: "חיית צחוק", סדנאות תרפיה ביוגת צחוק
25 באפריל 2008. אלי וסרמן (52), תושב אלפי מנשה, השכים קום לעוד יום עבודה כמנהל תפעול במפעל "רשיונל סיסטם", באזור התעשייה "ניצני השלום" הסמוך לטול כרם. באותו בוקר, בטרם יצא לעבודתו, בירר אלי עם אשתו, חיה, אם תרצה לחגוג את יום הולדתה בארוחה משותפת במסעדה. חיה נענתה בשמחה.
מאוחר יותר באותו בוקר, אלי נרצח בפיגוע טרור. מחבל פתח באש לעברו ולעבר מאבטח המפעל, שמעון מזרחי, שעמד לידו בשער המפעל. השניים נפצעו אנושות ומתו זמן קצר לאחר מכן. "קול בראש אמר לי שמשהו רע קרה", משחזרת חיה. "נכנסתי לאינטרנט וקראתי שהיה פיגוע. התקשרתי לאלי, אבל הוא לא ענה. היה לנו הסכם שהוא חייב לענות לי גם הוא עסוק ולהגיד 'אני בסדר, נדבר אחר כך'. סימסתי לו והוא לא ענה. התקשרתי לבוס שלו. כשהוא התחיל לגמגם הבנתי שאלי נרצח".
- איך האסון השפיע על חייך?
"בשנה הראשונה הדם לא זרם לי בגוף. לא ישנתי בלילות ודאגתי לשני ילדיי, שהגיבו קשה. כל החיים התרסקו. אלי היה אהובי מגיל 16 ופתאום הוא נעלם. אי-אפשר לתאר את זה במילים. עם זאת, למחרת האסון, עוד לפני שקברנו את אלי, החלטתי להפסיק את כל מה שעשיתי בחיים עד לאותה נקודה. אמרתי לעצמי שאני קודם כל רוצה לראות את עצמי ואת ילדיי עומדים על הרגליים. להשתקם. החלטתי שאני לא רוצה לחיות כאלמנה מסכנה, כקורבן".
- איך האסון השפיע על העסק שלך?
"הכי קל לשים מייק-אפ ולהמשיך הלאה. אבל אמרתי לעצמי שזה לא הוגן כלפי הלקוחות שלי, לתת להם שירות כשאני לא ממוקדת, כשאני לא עם בטריות מלאות. אני אדם מעשי, החלטי וממוקד מאוד; ולכן החלטתי לקחת פסק זמן של שלוש שנים כדי לנשום. בזמן הזה הלכתי לפסיכולוג, טיילתי בחו"ל, למדתי לימודים רוחניים והעצמה אישית. אמרתי לעצמי שאחזור רק כשאהיה מוכנה. אם הייתי חוזרת לשגרה מיד אחרי האסון, כמו שכולם סברו שכדאי לי לעשות, לא הייתי מצליחה".
- לא חששת להקפיא את העסק?
"בהתחלה חששתי, כי כולם אמרו לי 'מי שהקים אימפריה, לא מפסיק באמצע'. אבל אני אמרתי שאני כמו פיתה בהקפאה, אחרי שמפשירים אותה היא חוזרת לעצמה".
- כשחזרת, האם שינית משהו בפורמט של העסק?
"שיניתי מאוד. מעסק של סדנאות בנושאי אסטרולוגיה וזוגיות, עברתי לסדנאות תרפיה ביוגת צחוק כדרך להתמודדות עם כאב. בחרתי להניף את דגל השמחה והבחירה בחיים. החלטתי גם שלא אעבוד יותר מבוקר עד ערב ושארוויח יותר. לפני האסון קיבלתי 300 שקל לסדנה, היום אני מרוויחה 3,000 שקל לסדנה. למדתי להעריך את המניה שלי.
"אחרי שמתרסקים ומחברים את סך החלקים השבורים, מגלים שהם הרבה יותר מהשלם. יש לי היום יכולות חזקות יותר, ולכן אני שווה יותר. זאת תפיסה. זאת אסטרטגיה. היום אני גם בוחרת את לקוחותיי, אני רוצה להיות רק במקומות שיודעים להעריך את התרומה שלי. חזרתי לעניינים לפני כחודשיים ואני בכיוון הנכון. גם אין לי ספק שהמחזורים שלי יגדלו בעתיד. בנוסף, לפני השינוי עבדתי לבד, היום אני נעזרת באנשי מקצוע חיצוניים".
- מה הקושי הגדול בחזרה לעסק אחרי פסק זמן ארוך?
"לאבד את הביטחון לעמוד מול קהל, אבל זה חזר אליי מהר".
- האם השכול פותח לך דלתות עסקיות?
"אני לא יודעת אם הוא פותח דלתות, אבל הוא בהחלט מעורר הערכה כלפיי".
- מה הטיפ שלך לגיוס כוחות להמשיך הלאה?
"לעצור ולקחת פסק זמן, בניגוד למה שכולם חושבים, שחזרה לשגרה היא הפתרון. לכתוב לעצמך איך אתה רואה את עצמך בעוד שנה ובעוד חמש שנים, ובעיקר להקשיב לקול הפנימי ולשאול מה יעזור לך כי לכל אחד יש תשובות שונות. אובדן זה כמו פצצת אטום. בפיצוץ משתחררת הרבה אנרגיה, שאותה כדאי לתעל לשיקום".
