בקצב שלהםהחדשות המעולות הן שאדם יאוק ניצח, טפו טפו, את סרטן הגרון שלו, שעיכב בשנתיים את הוצאת האלבום הזה. החדשות הטובות הן שהביסטיז שבים בו לכושר שבו היו לאחרונה רק לפני 14 שנה. והחדשות הפחות מסעירות הן שהחדש שלהם מצטיין יותר כשלם השב ומדגים את יכולותיהם כמבצעים, מאשר בטיב ובמבחר השירים שלו. כלומר, יש בו לפחות שלושה קטעים ממש מעולים, והוא בהחלט יענג את מי ששומרים אמונים לשלישיית הלבנים שעשו כמה וכמה היסטוריות ברוק ובהיפ-הופ.
אבל בניגוד לרושם המסעיר שהוא מותיר בהאזנה ראשונה, זה לא אלבום שיגדל ויחלחל לשנים קדימה. גם ככה הוא שווה האזנה, ומרתק מכמה בחינות. הביסטיז, שנחשפו בענק ב-1986 באלבום בכורה שהפך אז לאלבום הראפ הכי נמכר, הולכים אחרי רבע מאה בנתיב מעניין שהיכרנו דווקא אצל יוצרי רוק ולא אמני היפ-הופ. א
חרי שהיו חלוצים וחדשנים וחתרניים לפחות עד לאמצע שנות ה-90, היום השלושה חוזרים לייצר היפ-הופ שנשמע ברובו כהיפ-הופ שעשו בשנים שקדמו לאלו של כניסתם לזירה. כמו ניל יאנג שחזר לקאנטרי בשנות ה-80 ובוב דילן שחידש בשנות ה-90 שירים משנות ה-30 וה-40, השלישייה הניו-יורקית הכה ממזרית ואהובה מצדיעה כאן לגיבורים שהעניקו להם השראה בנעוריהם.
זה לגמרי ברור באוזניים, כשלמרות הטכנולוגיה המודרנית הם מתכתבים עם ראפרים בני הדור שקדם להם. וזה ניכר בכותרות השירים שכוללות התייחסות לגיבור טלוויזיוני כמו סטיב אוסטין ולחלוצת ראפ כליסה ליסה.
הביסטיז הצדיעו לאחור באהבה כבר ב"לחמשת הרבעים" מלפני שש שנים, אבל האלבום הטרי חד יותר, וגם נהנה מהבלטת כמה מעלות שמגביהות את הביסטיז מעל להמולת ההיפ-הופ הדי שטחית העכשווית. קודם כל, בגלל שהם נשמעים כמו עצמם ואפילו כמו אמנים יותר מוקדמים, הם לא דומים לכלום ממה שקורה היום. וזה בידול מועיל בעידן הצחיחות ההיפ-הופית הנוכחית. דבר שני, וזה מאד לא שכיח בהיפ-הופ, הביסטיז צברו מיילג' אדיר באולפנים ועל הבמות ולכן לגמרי נשמעים כמו להקה.
האריגה המושלמת בין הקולות שלהם, הנוכחות החזקה והייחודית של כל אחד ושילובם ליחידת מחץ אחת, הופכים את הביסטיז מודל השנה הנוכחית לקאמבק השני הכי מוצלח בראפ אי פעם, אחרי זה של אמינם בשנה שעברה.
האם ישתלבו בעולם הפופ העכשווי והאם ידברו לקהלים צעירים? סביר שלא ולא. הם קידמו את האלבום בכל שיטות השיווק הנכונות לכרגע, ואפילו הוציאו סרט בן חצי שעה שבו אירחו אושיות כמו סטיב בושמי, וויל פרל, וסוזאן סרנדון.
אבל נדמה לי שהביסטיז, לטוב אמנותית וכנראה לרע מסחרית, ממש לא משתלבים ברוח הזמן. יאוק, אדם הורוביץ, מייק דיימונד ושני המוזיקאים שהפכו לצמודים שלהם, מאני מארק ומיקס מאסטר מייק, הם, מי היה מאמין, להקת ההיפ-הופ הפעילה הכי ותיקה שיש. בשיר הכי טוב כאן, לטעמי, הם מארחים נציגה משובחת לדור היוצרים הניו יורקי שצמחו בעשור הקודם, סנטיגולד. הקטע המשותף שלהם נקרא "לא משתתף במשחק שאיני יכול לנצח בו".
אחרי 25 שנה ברור שהביסטיז מנצחים, גם אם אלבומם החדש בינוני יחסית להיסטוריה המפוארת של עצמם. אלא שכמו שצליליו מתכתבים בעיקר עם העבר, כך נדמה שהם לא חצבו ממנו איזה מגדלור עתידי שיסמן דרך לאמנים הבאים אחריהם, אלא יצרו בעיקר מחווה מרגשת לעצמם, לגיבוריהם, ולקהלם הוותיק והנאמן. ובעולם ההיפ-הופ בו תוחלות החיים היצירתיות קצרצרות במיוחד, גם זה הישג נדיר.
