הצילום מחדר המצב של הבית הלבן מוכרח לעורר רגשות מעורבים. הוא נעשה בשעה שצמרת הביטחון הלאומי של ארה"ב צפתה בשידור חי של מבצע אוסאמה, ביום ב' לפנות בוקר. במרכז התמונה נראים שר ההגנה רוברט גייטס וסגן הנשיא ג'וזף ביידן. גייטס מקרין ביטחון. ביידן מקרין חשיבות. הילארי קלינטון, קצת מרוחקת, אבל סמוכה לגייטס, מקרינה דאגה: כף ידה מכסה את פיה. בראש השולחן יושב גנרל מן ממטה המבצעים. מסביב עומדים כל מיני בכירים. משמאל, כמעט כבדרך אגב, נראה איש צעיר במעיל רוח שחור, פניו רציניים מאוד, עיניו נעוצות במסך הטלוויזיה שהצילום אינו מראה. אובמה ברק, נשיא.
בבית הלבן של רונלד רייגן לא היה קורה דבר כזה. מכשפי המדיה שלו היו מביימים את הצילום הזה, כדי שמרכזיותו החד-משמעית של הנשיא תשתמע ממנו ללא קושי. הם היו סוחטים כל טיפה של גבורה ושל גבריות. הם היו שולטים בכל הגה הנפלט החוצה. הם היו אדוני הנראטיב.
בבית הלבן של ברק אובמה, אפילו ניצחונות חד-משמעיים אינם מסתיימים בניצחון חד-משמעי. גרסאות מוסמכות לכאורה של רגעי בן לאדן האחרונים רודפות זו את זו, ונסתרות רשמית כעבור כמה שעות. התלבטות ארוכה מדי על פרסום מסיכת-המוות של בן לאדן התנהלה בפומבי, והעמידה את הנשיא נגד ראש הביון שלו, ליאון פאנטה, זה המיועד להיכנס לכהונת שר ההגנה במהלך הקיץ.
הם סומכים,
הם בוטחים
גם כך, מבצע אוסאמה שינה את הדינמיקה הפוליטית. בשבוע שבו הרפובליקנים עמדו לערוך את הוויכוח הפומבי הראשון בין הטוענים למועמדות מפלגתם לנשיאות, הטוען הדמוקרטי היחיד נסק בסקרי דעת הקהל. כמובן, "נסק" במקרה של הנשיא אובמה הוא עניין יחסי. סקרי חודש אפריל שיקפו חולשה מבהילה. שיעורם של הסומכים את ידיהם על מנהיגותו צנח בחלק מן הסקרים אל מתחת ל-40%. בפעם הראשונה, רוב קטן של הנסקרים אמרו שאין הוא ראוי לתקופת כהונה שנייה.
סקרים של אמצע השבוע הזה הפכו את היוצרות. שניים ("ניו יורק טיימס"-סי.בי.אס; "וושינגטון פוסט"-איי.בי.סי), הראו זינוק של 9 עד 11 אחוז במספרם של אלה הסומכים את ידיהם על התנהלות הנשיא. לפני שלושה שבועות הראה סקר ה"ניו יורק טיימס", כי רק 39% בוטחים במדיניות החוץ של הנשיא, 46% שללו אותה. השבוע עלה מספר הבוטחים ל-52%, ומספר השוללים פחת ל-39%.
אלה כמובן תוצאות לוואי של מבצע אוסאמה. סוף-סוף, אין קשר ישיר בין חיסול בן לאדן ובין הערכת מעשיה של ארה"ב בלוב, למשל. לעומת זאת, בקשר ישיר עם הפשיטה בהרי פקיסטן, שיעור הבוטחים במדיניות אובמה כלפי הטרור זינק מ-51% בחודש אוגוסט שעבר ל-72% השבוע. זה כמעט רפלקס של פיקת הברך. מה לכם הצלחה גדולה בענייני טרור מחיסול האיש שעצם שיורו הפיזי נעשה ביטוי של חולשת אמריקה.
כבר לא מפונק, כבר לא מתחנחן
הרפובליקנים יתקשו עכשיו ליידות את הבליסטראות הרגילות. שרה פיילין, למשל, תתקשה לשמור על מעמד המאצ'ו היחיד בשכונה, אף כי היא מנסה בכל כוחה הטוויטרי. טוענים רפובליקנים אחרים, כמו המושל לשעבר מיט רומני, יצטרכו להיזהר קצת יותר בייחוס פחדנות או עודף זהירות לנשיא. גם אנשי הנשיא עצמם יצטרכו להפסיק לקשור כתרים להשתמטותו מהחלטות. זהירותו המופלגת בלוב כמעט הנחילה את בנגאזי למשפחת קדאפי. אחד מיועציו הסביר אז, שהנשיא מעדיף "להנהיג מאחור".
ה"ניו יורק טיימס", שמאמרי המערכת שלו תומכים בדרך כלל באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, אסף השבוע בעונג מיוחד ציטוטים של מבקרי הנשיא מימין. למשל זה של בלוג ימני פופולרי מאוד, RedState, שכתב זה לא כבר כי ייסוד מדיניות החוץ של הנשיא ברקע ה"מפונק, מתחנחן" שלו ("מתחנחן" הוא תרגום חלקי מאוד של המלה האנגלית רבת-הפנים effete, שיש בה גם רמז של חוסר-גבריות).
חלק מן הרפובליקנים עוסקים זו השנה השלישית בספקולציות עקרות על מוצאו הקנייתי של הנשיא, או על דתו המוסלמית (עניין המעסיק גם חלקים של קהילת ה"טוקבק" באינטרנט הישראלי). בזמן האחרון, בייחוד מאז פרסם הנשיא את תעודת הלידה המקורית שלו, הטענה השתנתה: הוא אמריקני, אבל רק באופן טכני; הוא אינו אמריקני על-פי רגשותיו, שאיפותיו והליכותיו. משהו מעין זה הכריז בשבע שעבר שדר הטלוויזיה הימני הפופולרי, ביל ריילי, מרשת Fox. גם המטבע הזה יתקשה לעבור לסוחר או לבוחר.
במילה אחת, שטויות
אבל האם כל זה מצדיק הערכות, שמבצע אוסאמה "הבטיח את בחירתו החוזרת" של אובמה? במלה אחת, שטויות. ג'ורג' בוש האב היכה את סדאם חוסיין ושחרר את כוויית כמעט ללא אבדות, במלחמה שמימנו היפנים, הגרמנים והסעודים. הפופולריות שלו נסקה ל-90%. קצת יותר משנה וחצי אחר כך הוא נחל תבוסה ניצחת בבחירות לנשיאות, רק 37% של הקולות, פחות מכל נשיא מכהן אחר בהיסטוריה האמריקנית.
ישראלים יוכלו להיזכר, שמפלגת העבודה איבדה את בכורתה הפוליטית בת 29 השנה במאי 1977, רק עשרה חודשים לאחר מבצע אנטבה.
כמובן, היו גם תוצאות הפוכות. מרגרט תאצ'ר נחלצה מתהומות של חוסר פופולריות, וחזרה ונבחרה בפעם השנייה, בזכות ניצחון צבאי על ארגנטינה במלחמת פולקלנד, ב-1982. מנחם בגין נחל ניצחון דחוק מאוד בבחירות של 1981, שלושה שבועות לאחר שחיל האוויר השמיד את הכור הגרעיני של עיראק.
את גורלו הפוליטי של אובמה לא תחרוץ שום הצלחה במדיניות חוץ, אם כי לכישלון גדול תיוודע השפעה. יכולתו של הנשיא לחזור ולהיבחר תלויה כמעט לחלוטין במצב הכלכלי. שם כמובן לא תעזור שום פשיטה דרמטית של הקומנדו הימי. השבוע שמענו, כי בין מארס 2010 למארס 2011, נוספו מיליון לרשימת המובטלים בארה"ב. 5.5 מיליון (מתוך 12) אינם מקבלים כל מענק אבטלה. גם בימי הדרמה בפקיסטן, והאופוריה שהיא הניבה, סקרי דעת הקהל המצוטטים למעלה הוסיפו להראות שרוב האמריקנים מעניקים ציון שלילי להתנהלותו של הנשיא בענייני כלכלה.
לא, אין לי כוונה לחזור כאן על האמא של כל הקלישאות. איש לא יוציא ממני את המילים ההן, שחזרו ונשמעו עד זרא מאז הומצאו, בתחילת 1992. אני רק ארמוז שהן הזכירו כלכלה וטמבל. והן נולדו בזמן מסע הבחירות של ביל קלינטון. הוא ניסה אז לחלץ את הנשיאות מידי ג'ורג' בוש האב, גיבור ארם-נהריים. מנהל מסע הבחירות חד הלשון שלו, ג'יימס קארוויל, אמר אז שעיראק-שמיראק, שום דבר לא משנה, רק אתם-יודעים-מה. הוא צדק.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com