בשנים האחרונות צה"ל מודד את חיבתכם אליו. אחת לשלושה חודשים 5,000 ישראלים מקבלים לידיהם שאלון, שמודד את מידת אמונם בצה"ל. בעידן של אינספור אפיקי תקשורת אפילו המותג הישראלי החזק ביותר, זה שנדמה שהוא צולח כל משבר, נאלץ להיאבק על לב לקוחותיו. ביחידת דובר צה"ל הגיעו למסקנה כי הסכנה הגדולה ביותר לצבא הישראלי אינה מעבר לגבול, אלא בתוך הבית - בסדיקת הרגש העז והבלתי תלוי של הישראלים כלפיו.
תא"ל אבי בניהו, האהבה של הציבור הישראלי לצה"ל היא לא דבר מובן מאליו?
"כן, אבל החברה משתנה. הערכים בתוכה משתנים, עברנו, במידה מסוימת, מ'קודם כל המדינה ואחר כך אני' להפך. 'אני' במרכז. ועדיין, אנחנו המדינה היחידה שיש בה שירות חובה של שלוש שנים. אתה לוקח כל נערה ונער בלי לשאול אותם אם הם רוצים או לא, אף אחד לא שואל אותם אם לצאת למבצע שממנו אולי יחזרו ואולי לא. זה חוק. ברגע שאתה לוקח מהציבור את היקר לו מכל - גם בנים וגם כסף, הצבא לא יכול לפעול בהיעדר קונצנזוס. הוא חייב שיהיה לו אמון הציבור. אנחנו חייבים לתת דוח אמין כמו שחברה נותנת לנאמניה בבורסה. הציבור במדינת ישראל הוא בעל המניות בארגון הזה".
בשבועות האחרונים סיים בניהו את תפקידו כדובר של צבא אחר מזה שאליו נכנס לפני ארבע שנים, צבא שהארטילריה שספג הייתה לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברשתות הטלוויזיה ועל מסכי המחשב, צבא שמשקם את עצמו מאחד המשברים התדמיתיים הקשים בתולדותיו, שרוצים ממנו שימסור מידע, ובאותה מידה שישתוק.
הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי הפקיד את יחידת דובר צה"ל על טיפוח הקשר בין הצבא לחברה הישראלית. במסגרת זו נערכו סקרים פנימיים, המבוצעים על ידי חברה אזרחית אך מעוצבים בידי הדובר עצמו ובידי ענף מחקר ואסטרטגיה של היחידה. אחת לרבעון יישאל הציבור לדעתו על המקצועיות של צה"ל, מידת שביעות רצונו מהתנהלותו, וייבחנו מידת ההערכה לגבורתו, מוסריותו וגבורת לוחמיו. מעין שאלון שביעות רצון של חברת סלולר.
"הצבא ספג מכה תדמיתית קשה ביותר במלחמת לבנון השנייה ולמעשה די התרסק", אומר בניהו בראיון אחרון מלשכתו המתפנה בקריה. כבר לילה, הבניין כולו ריק וכך גם מגדלי עזריאלי הנשקפים מהחלון. אנשי לשכתו עדיין אורזים ומפנים ארגז אחר ארגז. "הרמטכ"ל אשכנזי יחד עם הצבא כולו לקחו טורייה ביד ועבדו קשה. בלי צלצולים בלי קשקושים".
איך משקמים אמון?
"הציבור מקבל את המסרים משני מקורות: מהתקשורת, ואף יותר מזה מאנשי המילואים והחיילים הסדירים, שחוזרים הביתה ומספרים. אלה הם מאות אלפי אנשים. הבנו מהר מאוד שאיש המילואים הוא הדובר הכי טוב, כי כשהוא חוזר הביתה הוא מספר ביום שישי בשיחת סלון 'קראו לי, ומצאתי מפקדים ראויים, מצאתי משימה ראויה, היה ציוד ותרמתי".
למרות אותה פרשה שבניהו מקפיד לכנותה "אירוע הרפז", ולא "פרשת גלנט", הוא מתעקש כי "צה"ל הפגין תרבות ארגונית אחרת, מפקדים לא נכנסים אחד בשני, ניהלנו דוברות צנועה, מאופקת, שמגלה טפח ומכסה טפחיים. הקפדנו על שמירה על ביטחון שדה, מדיניות של דוברות שאומרת שאנחנו עושים הרבה יותר מאשר אנחנו אומרים, שמקדשת יותר שיחות רקע ופחות ראיונות. אלופים שהיו פעם מתגלגלים בשערי המגזינים ובאולפנים נאספו חזרה אל הבסיסים והמחנות".
אתה גם יועץ תקשורת לרמטכ"ל.
"ודאי. 60 אחוז מזמני אני דובר הצבא על חילותיו. את חיל הים, למשל, יצא לי הרבה מאוד לדברר. משטים, ארגונים, פעולות...".
חשפניות.
"גם. 20 אחוז מפקד יחידה, 20 אחוז יועץ תקשורת לפיקוד העליון, ובכלל זה גם יועץ תקשורת של הרמטכ"ל".
והעצה שלך הייתה אחת: "שתקו".
"ממש לא".
מתי אמרת למישהו לדבר?
"אני משקיע הרבה יותר מזמני בלשכנע מפקדים להתראיין מאשר להפך. אני חושב שהקצינים הבינו שהתרבות הארגונית שהצבא הפגין במלחמת לבנון השנייה השתקפה כלפי חוץ וחזרה אליהם כבומרנג נוראי. הפתיחות המופרזת לתקשורת, עד כדי פריצות, העובדה ש-450 קצינים דיברו עם עיתונאים ללא אישור ביממה אחת, והתקשורת שהסתובבה בחמ"לים פתחה אולפנים בכביש הצפון וחסמה את הטנקים, חלחלה כתקלה אחת גדולה. הם הבינו שהתקשורת, אחרי שגמרו לרצות אותה, לא בהכרח העריכה את זה. לא בטוח שאחרי שאתה לוקח את ביס הבונזו הזה אתה מבסוט בתור כלב השמירה של זה, יכול להיות שאתה מוטרד אפילו".
לדברי בניהו, דווקא התקשורת לא תמיד רצתה לשמוע את שהיה לצה"ל להגיד. "תפקידי לא רק לממש את זכות הציבור לדעת, אלא גם את חובתו לדעת. אני זוכר שכיועץ שר הביטחון הייתי מתקשר לרוני דניאל, לאלון בן דוד, ליואב לימור ומתחנן אליהם, תכניסו בבקשה את לבנון לתוך הסלונים ביום שישי".
השאלה אם הציבור לא צריך לדעת מה אופיו של מפקד צה"ל. האם העובדה שהרמטכ"ל, במהלך כל הקדנציה שלו, לא התייצב מול המצלמות ואנשים לא ראו אותו מדבר ולא שמעו מהם ערכיו לא הייתה בעוכריו.
"אין נושא אחד משמעותי שהציבור לא יודע את עמדת הרמטכ"ל לגביו. הוא הרבה לתת שיחות רקע לעיתונאים, הופיע בוועדת חוץ וביטחון, בכל ביקור שלו בבקו"ם ענה על שאלות. מה הוא לא עשה? לא ישב מול עיתונאי וענה על שאלות".
למה?
"זו אולי ההזדמנות להסביר את זה פעם אחת. חודשיים אחרי שנכנס לתפקידו ב-2007 חל יום העצמאות. באה אליו דוברת צה"ל דאז מירי רגב ואמרה לו שצריך לתת את ריאיון הרמטכ"ל לחג. אז הוא אמר 'טוב תביאי אותו'. אז היא הסבירה שצריך לתת לכולם. אז הוא אמר, 'אז תביאי שניים-שלושה'. היא גוללה בפניו רשימה ארוכה והוא ספר 17 כלי תקשורת. לכל אחד מהם צריך לתת ראיון של עד שעה וחצי, והוא לא הסכים. אז הוא התייעץ עם אחד המקורבים אליו, שאמר לו שלרמטכ"ל מותר לשנות את המסורת. אז היום התבגרנו, אין יותר ריאיון חגיגי".
אחר כך, דווקא הפוליטיקה שבין כלי התקשורת היא שמנעה תקשורת, מסביר בניהו. "תיתן לערוץ 2 - ערוץ 10 וערוץ 1 יאכלו אותך, תיתן למעריב, ידיעות יגמור אותך. זה נהיה אמוציונלי ואתה לא יכול לעשות כלום. "ציבור העריך ומעריך את אשכנזי באופן מיוחד לא בגלל שהוא לא מכיר אותו, אלא בגלל שהוא מכיר אותו".
איזה חלק יש לך בהערכה הגבוהה הזאת?
"המדיניות התקשורתית היא מדיניות שלו. עשיתי סקר לראות מה הציבור אומר על המדיניות התקשורתית הזאת, על זה שהרמטכ"ל לא מדבר. 90 אחוז מהציבור הביעו הערכה עמוקה".
ובכל זאת, אומר בניהו, הוא לא מתכוון להצטנע. "באתי לתפקיד הזה עם ידע וניסיון שלא יסולאו בפז, אני גומר פה תפקיד ששחיתי בו. אחרי שש שנים כמפקד גלי צה"ל, חמש שנים כיועץ של שלושה שרי ביטחון, אחרי שהייתי דובר של שיחות שלום, ראש ענף קשר לעיתונות עם מר אהוד ברק ואמנון שחק ושמונה שנים כתב ופרשן צבאי. אין חיה יותר טובה מזאת".
נשמע כמו קו"ח. מה אתה הולך לעשות עכשיו? מנכ"ל רשות השידור? עורך מעריב?
"ישראל היא מדינה קטנה, ובסוף יש בה איזה 12 שמות שתמיד מועמדים לרשות השידור, לרשות השנייה, לכבלים וללוויין. בסופו של דבר, אני אומר שהחיים זה אוסף של חוויות, לא אוסף של חשבונות בנק. אני אסתכל על החוויות שצברתי בשירות הציבורי גם אם לפעמים בא לי טעם של עוד ויש לי גם הצעות בתחום הציבורי - גם בתחום ניהול גם בתחום עבודה. יש אפשרויות שבעתיד אעבור גם לפוליטיקה, כפי שעשו שניים מקודמיי בהצלחה לא מבוטלת".
'סתכל, 'סתכל ב-CNN
"לפני שלוש שנים, אחרי שנה בתפקיד, נעתי באי נחת בכיסא שלי ואמרתי, זה לא בסדר שאנחנו לא שם", מספר בניהו על ההחלטה שהובילה אותו לנוכחות בזירת הניו מדיה. "הטלתי על הסגן שלי, אל"מ שרון זאבי, לעשות לנו יום עיון ובו גיליתי שהחיילים בחטיבה והקצינים הצעירים יודעים את העבודה ופשוט לא נעים להם מאלה שמעליהם, החתיארים. ככל שאתה צעיר יותר, אתה יותר ברשת".
בעוד בניהו מקים ועדות, כנהוג בצבא, הגיע מבצע עופרת יצוקה. יוזמות פרטיות של חיילי יחידתו הובילו את קו ההגנה של צה"ל ברשת. בניהו, מבחינתו עדיין לא הבין מה קורה סביבו. "שאלו אותי אם אפשר להתחיל לתדרך בלוגרים בארה"ב, אמרתי, 'בטח, נראה לי חיובי'. פתאום אומרים לי 'עלה ביוטיוב, ירד ביוטיוב, הביא ככה, הורידו לנו, גוגל הוריד אותנו, לא הוריד אותנו, כן הוריד אותנו'. רק כשבא הסגן ואמר לי 'סתכל, סתכל אנחנו ב-CNN, וראיתי כתבה על איך דובר צה"ל השתלט והביא שבע-שמונה מיליון צפיות לסרטונים, הבנתי. קומץ חיילים משוגעים לדבר התקבצו לי פה והתחילו להרביץ, ואני לא יודע מה להגיד להם - נתתי להם אש חופשית".
מאז שהעמיקה יחידת דובר צה"ל את שיתוף הפעולה עם המרכז הבינתחומי ועם גוגל ישראל הוקם מדור ניו מדיה, ונושא הרשתות החברתיות הפך להיות חובה בקורס הקדם צבאי של היחידה.
האמירה שלכם לחיילי צה"ל למתן את הנוכחות בפייסבוק, האם מטרתה לסנן מסרים סותרים?
"הדבר היחידי שמגביל אותנו זה החשש מפגיעה בביטחון שדה. לצבא אין היום מה להסתיר".
אז מדוע חיילת ששרה בתוך טנק נענשת?
"המפקדים עוד לא יודעים איך לחיות עם זה. אבל לי אין בעיה עם זה".
חיילים הם אחרי הכל בני נוער שחיים ברשתות החברתיות, כמו בני גילם בעולם. איזה נזק גורמת חיילת שמצטלמת ליד פלסטינים כפותים לאמון של צה"ל?
"היא לא פוגעת באמון. היא פוגעת בצורה הומוריסטית יותר או פחות, בתדמית או ברוח צה"ל. אבל זה מקרה אחד, של חיילת אחת, שיכול להיות שיש עוד עשר כמוה, אבל זה לא 200 או 300 אלף".
זה דופק לכם עבודה.
"אני לא חושב. התקשורת מעצימה את זה, אבל ההתפתחות הטכנולוגית מכתיבה נהלים משלה. עוד שנים אולי כל מיני מג"דים יתחילו לכתוב בלוגים", אומר בניהו, "בינתיים אנחנו מגבילים את זה בפקודות. אבל אין ספק שהצבא יצטרך ללמוד את התחום. כבר היום מסתובבים ברשת סודות מדינה, שלשמחתי לא מקובצים באתר אחד, ואנחנו עושים מאמצים גדולים בעניין זה. בגוגל מאפ, למשל, יש בסיסים של צה"ל שיש עליהם כתמים שחורים. שלחנו אנשים לגוגל בארה"ב והסברנו להם שאנחנו מדינה אחרת. הקצינים שעוסקים בזה מסתכלים על הילדים שלהם, איפה הם חיים ומה הם עושים, ואתה לא יכול לאבד קשר עם החיילים היום ולפתוח את הפערים האלה".
את מי יותר חשוב לדובר צה"ל היום לתדרך - את אלון בן דוד ואת רוני דניאל או את הבלוגרים?
"זה מתחיל להיות גם וגם. אירחנו פה במשך שבוע את אחד הבלוגרים הגדולים בארה"ב והתייחסנו אליו כמו שהיינו מתייחסים פעם לנשיא ה-CNN. אין ספק שבתקשורת בארה"ב משקלם של הבלוגרים גדל והולך".
אט-אט מתבררת פה הסכנה האמיתית שעמה ייאלצו בניהו והבאים אחריו להתמודד. זו לא רק מלחמה תדמיתית עם משמיצי צה"ל בישראל ובעולם, זו מלחמה על הקול של צבא העם - קולה של הדמות המכונה "דובר צה"ל". כשהיה מקלט רדיו אחד, או ערוץ 1, כש"דובר צה"ל הודיע", נדרכנו כולנו. היום, בתוך אינספור הצינורות, האמינות החד-משמעית הזו עשויה לאבד מערכה. "במלחמה הבאה, אני מעריך, כל שבעת מיליון הישראלים יהיו במקלטים", פוסק בניהו, "כי העורף כולו יהיה נתון תחת התקפת טילים. ואני מניח שאנשים ילטשו עיניים ואוזניים למקלטים, למחשבים ולמסכים כדי למצוא את דובר צה"ל. אנחנו נצטרך להיות בכל המקומות האלה".
לדבריו, "היום כולם עיתונאים, מיהו היום כתב צבאי? כל מי שיש לו מצלמה דור 3.5, שיכול לכתוב בלוג, להעביר טקסט, להעביר תמונה, להעביר סאונד, והוא החליט שהוא כתב צבאי אז הוא כתב צבאי. ואני אומר מיהו הדובר בכלל?".
לוחמי ניו מדיה
בניהו עוד לא משתחרר. בימים אלה הוא לוקח על עצמו פרויקט ניו מדיה צה"לי חדש. "אני הולך לעשות פרויקט שכנראה קשור לתקשורת הבינלאומית, כדי לראות איך אני פועל בנחת, לא תחת התפקיד התובעני הזה, יכול לחשוב איך הצבא משתלב יותר טוב בזירה הזו בשילוב משרד החוץ", הוא אומר ומספר על יחידת עלית חדשה שהוא מגבש - לוחמי ניו מדיה.
"אני מאתר בפינצטה כל מיני אנשים שגדלו והתחנכו ברשת. אני לא רוצה להגיד האקרים. אנשים שהם תותחים בתחום התוכנה וההפעלה, אשפי אינטרנט כאלה, שגוררים אותם מכל מיני יחידות מודיעין, למשל. יש לי כבר שלושה או ארבעה כאלה בקורסים".
במידה מסוימת צה"ל לקח על עצמו את תפקיד המסביר הלאומי.
"כדובר צה"ל אני סבור שצה"ל מרכז עוצמות יתר בהסברה בעולם וזה לא דבר תקין במדינה מסודרת. בישראל הציבור בשעת מלחמה ושעת חירום נוטה להישיר מבט ולפקוח אוזן לדרג הצבאי, כי הוא יודע שהוא שאמור לתת מזור לכאב. בעולם, אנחנו עושים את זה לא כי אנחנו אוהבים את זה, אלא כי אין מספיק דוברים מוכשרים ומיומנים ברמת המדינה שעושים את זה. הייתי שמח שיהיו 30 איש פחות בהסברה במדים, ועוד 30 אזרחים במדים".
למה צריך בכלל הסברה חיצונית במדים?
"בשביל אירוע כמו המרמרה. אנחנו צריכים להסביר לעולם שלא מדובר בפעילי שלום, אלא בטרוריסטים".
אתה צריך להסביר?
"לא. המדינה צריכה להסביר את זה. אז יש להם 10, 15 דוברים. בסופו של דבר אין להם מספיק אנשים בספרדית, בצרפתית, באיטלקית. במרמרה למשרד החוץ היו מעט אנשים, אז תגברנו את זה. גם נתתי חיילות לסייע למשרד ההסברה להפעיל שם את המשרד בלילה וביום, זה לא נורמלי".
המדינה נכשלת בתפקיד ההסברה?
"בעיות ההסברה של המדינה לא התחילו אתמול ולא יסתיימו מחר. לא רק שחסרים דוברים, אלא צריך להיות פה דרג מיניסטריאלי. אני מסתכל על המדיה החדשה, על המסע הגדול המתוזמן, המתוכנן, הממומן, של הדה לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שמתנהל בכל יום ובכל שעה וצובר עוצמה, בבית הדין הבינלאומי, באוניברסיטאות, בארגוני זכויות אדם, באו"ם, בתקשורת, אני מבין שהמדינה צריכה להיערך לצונמי הזה. יש לו יכולות להכריע אותנו הרבה יותר מאשר בשדה הקרב".
הפכתי לגדול מהתפקיד
עם כל הכבוד לאצבעות המקלידות ולהופעות בתקשורת, דרך נוספת להשבת אמון הציבור בצבא היא סיורים מודרכים למובילי דעת קהל בבסיסי צה"ל. "נעשה פה מפעל להביא אותם, סרט נע", מגלה בניהו, "התאחדות התעשיינים, לשכת רואי החשבון, נגיד בנק ישראל, יו"ר ההסתדרות, הרבנים הראשיים, ראשי הבנקים, כולם".
על פי סקרי האמון, מאז 2007 חלה עלייה דרמטית באמון הציבור בצבא ומאז היא כמעט לא נסוגה. אפילו אחרי אירועים כמו עופרת יצוקה, יש נסיגה קלה ואחרי כן נסיקה. היום זוכה הציבור לאמון של כ-85%. צה"ל נחשב לגוף האמין בישראל, אף יותר מבית המשפט העליון.
במרמרה ראיתם נסיגה?
"להפך. התקשורת הלכה במטוטלת - ביום הראשון ירדה על הצבא ועל השייטת, ביום השני כבר הבינו שאלה טרוריסטים. ביום השלישי לא יכולתי לעצור בגופי את האהבה המתפרצת".
ואחרי פרשת הרפז?
בקווים כלליים האירוע גרם לצה"ל נזק מסוים שאפשר לחלק אותו לשניים: לקצינים עד אלוף משנה מחד גיסא, ומאידך גיסא לקצונה הבכירה. בכל מה שקשור לצבא הנזק היה קל וכבר לא קיים. מאלוף משנה ומעלה ראינו נסיגה מסוימת ואנחנו יודעים שנתקן את זה".
איך מתקנים דבר כזה?
"באמצעות השקעה בפעולות הליבה של צה"ל. הציבור מבין שלמרות שאלו כותרות ראשיות, הצבא ממשיך בשלו ויש לו סדר יום משלו. זה נתפס בציבור כרכילות של משהו שצריך לתקן, אבל הוא לא מפריע לפעולה האמתית - הטייסות טסו והשייטות שטו. הציבור יודע שאיפה שיש אנשים, יש מתיחויות. הוא אומר לעצמו, 'ובמשרד עורכי דין שאני עובד בו אין את הדברים האלה?'".
כאזרח, האם לא מטריד אותך שהציבור לא מפקפק בכלום? אנחנו חברה דמוקרטית. צריכות להישאל שאלות.
"בצבא אתה לא יכול לעבוד על האנשים, זה לא מסך הברזל. לאנשים יש בים בצבא. אם תסתיר, מחר יגלו".
גילינו בפרשת הרפז שהמערכת הצבאית מתייעצת גם לגבי התנהלותה התקשורתית הפנימית, בתוך עצמה. עד כמה התעסקת בדברים האלה?
"השנה האחרונה הייתה לי מאוד מאוד קשה. נאלצתי להתמודד עם הודעות ששר הביטחון הוציא עליי, עם סיפורי יואב גלנט ונחקרתי במשטרה, נתתי עדויות, וזאת הייתה שנה שחשבתי שאני חי בסרט. אני מקווה שזה מאחורינו, למרות שיש עוד מבקר המדינה. זה נושא שהעמסתי על כתפיי ולא עירבתי בו את חטיבת דובר צה"ל. חשבתי שזה נושא שלא ראוי להעסיק בו את הקצינים והחיילים, אבל מצד שני, המשא על כתפיי היה גדול - גם כדובר וגם כאדם".
לקחת חלק פעיל בניסיונות להשפיע על הארכת כהונתו של גבי אשכנזי?
"ממש לא. מעולם מעולם לא".
ייצגת את הרמטכ"ל בפורומים שונים בתוך צה"ל בעניין?
"אנשים יודעים שכשבא דובר צה"ל הוא חבר מטה כללי. הם תופסים אותך יחסית גם כיותר קרוב לרמטכ"ל".
האם כשלת כדובר כשעברת לקדמת הבמה, לכותרות הראשיות?
"תראה, אני כבר לא ילד. הבנתי מהר מאוד שבחלק מהמקרים מי שירה עליי התכוון לירות בגבי אשכנזי. אני לא אידיוט. לפעמים אנשים שיש להם חשבון איתי ולא נעים להם הם מתעללים בנהג שלי בחניה. אני בשלב מסוים הייתי כמו החייל הזה. אני בטוח שביצעתי את מלאכתי בצורה טובה ואמינה ונאמנה ומקצועית, אני כועס על ההודעות שהוציאו עליי. בשלב מסוים הייתי צריך לקבל החלטה - לעזוב או להישאר עד תום התפקיד. החלטתי להישאר בתפקיד עד תומו. זה נכון שבשנה האחרונה פה הפכתי להיות משהו שהוא גדול מהתפקיד, שלא בטובתי".
אתה יכול אחרת?
"יכול להיות שהעיסוק הבא שלי צריך להיות כזה שרק מנהל הבנק יכיר אותי. אבל אני לא בטוח שאצליח לעמוד בזה".
משתמטים
"אילו הייתי יכול, הייתי מגייס את ג'סטין ביבר"
במסגרת תפקידו היה בניהו מיוזמי החרם על אמנים שלא שירתו
"איתרנו תופעה, הרמטכ"ל, ראש אכ"א דאז אלעזר שטרן, אבי זמיר ראש אכ"א הנוכחי ואני, שבעוד משתמטים היו תמיד, היום איבדנו את הבושה - הם עולים על הבמות", אומר אבי בניהו. לדבריו, בעקבות זאת, הוחלט בצה"ל לנהל מלחמת חורמה "נגד אמנים, שחקני כדורגל, דוגמנים ודוגמניות, זמרים בכל מיני תוכניות טלוויזיה. לשמחתי מנכ"ל רשות השידור הבין את זה מיד, ובאירוויזיון לא מייצג אותנו מישהו שבמקום לעשות צבא יתאמן בשירה".
זה עובד?
"התוצאות אדירות, הגיוס לצה"ל היום מדהים. היום לא נעים להגיד שאתה לא משרת. קח איזה מייקל לואיס כזה, אני לא זוכר את השם, הוא מבין שאם הוא רוצה קמפיינים למועצת החלב ולטרה הוא צריך להתגייס. אייל גולן עושה היום מילואים".
כדובר צה"ל, עד כמה יש לך השפעה בעניינים אלה?
"אם בן שהר ישחק בנבחרת או לא, יש לי התערבות, כי אני טיפוס מתערב, וכי בסוף זה תקשורת. אני מאוד שמח, למשל, שאסתי גינזבורג משרתת בצבא, זה חשוב לצבא".
איך?
"היא סמל לנוער, וכשרואים אותה במדים רוצים להיות כמוה. הלוואי ויכולתי לגייס את ה... איך קוראים לבחור הזה שהבת שלי ... ג'סטין, ג'סטין...".
ביבר.
"בדיוק. שמע, אין מה לעשות. יש לי בן דוד שקוראים לו אביב גפן שאני מאוד אוהב אותו ואת היצירה שלו. אילו יכול, הוא היה מתגייס עכשיו. הוא לא התגייס כי יש לו פלטינות בגב, אבל הוא עשה מזה הון. בסוף - הכל פה תקשורת המונים. הנוער מחפש סמלים".
ואיך אתם מגיעים אליו?
"כשפעם היינו רוצים שהנוער ילך להנדסה היינו לוקחים את הכתבים של מעריב וידיעות ועושים כתבה, היום אפילו ההורים לא רואים את זה שם. אנחנו צריכים לקחת בלוגרים צעירים להנדסה ולבקו"ם ולדברים כאלה, אתה צריך לדבר איתם בשפתם. הם לא נוגעים בעיתון, ואני לא בטוח שהם צופים כל כך טלוויזיה".