העתידן רוס דוסון עורר גלים מרשימים למדי בתקופה האחרונה, אחרי שפרסם את התחזית שלו לגבי היעלמות העיתונות המודפסת. להפציץ בנבואות שחורות על סופם של העיתונים זו לא חוכמה. כל מי שיעבור על נתוני התפוצה וישווה אותם לעבר, יוכל לספר על זה. ובכלל, זה כבר סוג של מנטרה של אנשי תקשורת ותיקים, שרואים איך ספינות דגל כמו ה"אינדיפנדנט" הבריטי נמכרות לאוליגרך רוסי תמורת ליש"ט אחת, ואיך "מעריב" נחלץ ברגע האחרון מסגירה.
דוסון, 49, הוא לא אחד המספידים. מומחיותו היא העתיד. ב-2002 הוא פרסם את הספר "ליווינג נטוורקס", שניבא את מהפכת הרשתות החברתיות כשאף אחד עוד לא שמע את המילה פייסבוק. היום הוא ממשיך למפות את ההווה כדי לגזור ממנו את המרקם ואת הצבע שימלאו את העשורים הבאים.
דוסון, מנכ"ל חברת הייעוץ אדוונסד יומן טכנולוג'יס, הוא דובר מבוקש בכנסי ניו-מדיה שחברות ענק כמו ארנסט אנד יאנג, מיקרוסופט וניוז קורפ פונות אליו כדי להבין מה צופן להן העתיד. הכותרות האחרונות בהקשר אליו נגעו ללוח זמנים שפרסם, שצופה היעלמות הדרגתית של העיתונות המודפסת. דוסון לא הסתפק במשהו כללי, אלא הציע מפה עולמית שמתארת באיזו שנה יודממו סופית מכונות הדפוס בכל מדינה. בישראל הדד-ליין הוא שנת 2029.
בראיון מיוחד ל"פירמה" דוסון פורס לפנינו את עולם התקשורת שאחרי הפרינט, עולם שאינו כה שונה ממה שאנחנו מכירים היום, אבל דינמי הרבה יותר. לגופי התקשורת שיידעו להיערך לשינויים האלה, אין סיבה לדאגה, הוא מרגיע.
- לפי הטבלה שלך, המדינות המפותחות יהיו הראשונות להיפרד מהפרינט. עם זאת, העיתונים הגדולים בעולם הם בארה"ב, שבה להערכתך עד 2017 לא יהיו עיתונים, או בבריטניה, ששנתיים אחר-כך תקבור את הפרינט. איך זה מתיישב? והאם הקהל ייאבד עניין בחדשות?
"יש הרבה סיבות לכך שבמדינות מסוימות עיתונים עדיין רווחיים, עדיין מייצרים ערך עבור הקוראים והם מוצלחים מבחינה פיננסית. מצד שני, בהרבה מאוד מקומות המבנה הנוכחי של העיתונים לא יוכל לשרוד . לכן הארגונים האלה צריכים לחשוב על עצמם כעל ארגונים המספקים חדשות, במקום כגופים המספקים עיתונים. כך הם יפתחו את עצמם לקשת האפשרויות ולמודלים הכלכליים המתאימים שישמרו עליהם מצליחים ורווחיים".
- יש מודלים כלכליים שהעיתונים יוכלו לסמוך עליהם?
"יהיו די הרבה תאגידי חדשות, בכל מיני פורמטים. התאגידים שעוסקים היום בהוצאה לאור של עיתונים ייראו אחרת בעתיד: יהיה תשלום תמורת תוכן - נשלם כדי לראות את התוכן, נשלם עבור מנוי, נשלם כדי לקבל את התוכן בפורמט מסוים שנוח לנו, נשלם תמורת פרסונליזציה של התוכן הזה".
למרות בריחת המפרסמים מהעיתונות המודפסת, דוסון צופה פריחה של פרסום בעידן שאחרי הנייר. "יש מגוון רחב של דרכים לתשלום עבור פרסומות, אבל היתרון של ארגון תוכן הוא יכולתו לבנות קהילה. המדיה יוצרת סביבה קהילות. יש קהילה שנוצרת סביב עיתונים, סביב תוכניות טלוויזיה. כך תיארו את זה פעם, אבל זו הייתה קהילה רק למראית עין".
לקרוא מהלוח
קוראי העיתונים של היום לא עומדים להיגמל מההתמכרות לאקטואליה, אולי אפילו להפך. הטכנולוגיה שדוסון מבסס עליה את הערכתו שהדפוס ייעלם היא מחשבי הלוח, הסמארטפון והקוראים האלקטרוניים. אפל אולי נחשבת מובילה בתחום הזה, אבל דוסון מסביר שהאייפד נמצא עדיין דור אחד מאחור לעומת מה שנדרש כדי שנוכל לוותר על הרגלי הקריאה המוכרים שלנו.
"ההתפתחות הבלתי נמנעת של הדיגיטציה הזו, של הטאבלטים, מובילה להמצאה של נייר דיגיטלי, שיש לו כל האיכויות של נייר אמיתי. אני לא יודע אם זה יהיה הדור הבא של הטאבלטים או זה שאחריו, אבל אנחנו זקוקים למשהו יותר נוח. הטאבלטים של היום קטנים ונוחים לנשיאה, אבל אנחנו זקוקים למשהו שאפשר יהיה לגלגל ולפרוס, בדומה למה שאנחנו מכירים מהעיתונים של היום. שנוכל לקבל אותם ולצפות בהם בגודל של עיתון".
לדוסון יש עצה למפתחי הדור הבא של מחשבי הלוח: חוסו על העיניים שלנו. לדעתו, המהפכה האמיתית תבוא כשהיצרנים יבינו שמסך המכשיר שאמור לרשת את העיתון ואת הספר חייב להיות נעים לעין, ובלשון המבינים, "פסיבי". "מסך אקטיבי הוא כזה שמואר מאחור, כמו אייפד. לקינדל, לדוגמה, יש מסך פסיבי, שמואר על-ידי האור שמסביבך, וזה בעצם כמו העיתון שאנחנו רגילים אליו. גם לעיתון יש 'מסך פסיבי', כי הוא למעשה מואר באמצעות האור של החדר. מסך פסיבי נוח לעין, מעייף פחות את הראייה וגם צורך פחות אנרגיה".
- העתיד טמון בקינדל משודרג?
"הקינדל יותר מתאים למה שאנחנו צריכים, אבל בינתיים הוא שחור-לבן. כך שהדור הבא יהיה צבעוני, אבל בתאורה פסיבית. מעבר לזה, אנחנו מחכים למסכים גמישים שנוכל לקפל ולפרוס. לא יהיה טאבלט קשיח, אלא משהו שיותר מזכיר נייר".
העתיד הזה לא כל-כך רחוק. "רוב היכולות של המכשירים העתידיים האלה כבר קיימות", מזכיר דוסון. "היכולת לחפש בתוך המסמכים, היכולת לרשום הערות, היכולת לסמן תכנים כדי לחזור אליהם אחר-כך, האפשרות לצפות בתוכן בצבע ובווידיאו. אבל מה שצפוי לנו הוא אמצעי קריאה שמתקרב לנייר, שקל יותר להשתמש בו מבחינת הנוחות של הצפייה והקריאה, מבחינת ההתאמה לעין האנושית כך שזה פחות יעייף בשימוש ממושך, ומבחינת האינטואיטיביות של השימוש. מה שעדיין רחוק הוא היכולת לשלב את היכולות הטכניות האלה עם מסך שמואר פסיבית ושאפשר לקפל ולפרוס אותו".
הבעיה עם המכשירים שדוסון מדבר עליהם אינה רק בתאורה הפנימית ובעובדה שהם לא ממש דומים לנייר. אפל שולטת ביד רמה בשוק האפליקציות למחשב הלוח שלה, ואמאזון, יצרנית הקינדל, מגבילה את הצרכן ברכישת ספרים ומגזינים שתואמים לפורמט שלה ונמכרים, איך לא, רק אצלה. נדמה שבלי כניסה של הטאבלטים והקוראים האלקטרוניים לעידן הקוד הפתוח, קשה לראות אותם מביסים את דוכן העיתונים.
"זה אחד מהדברים שאנחנו לא יודעים, איך יתפתחו הסטנדרטים. יש כמה סטנדרטים מאוד קשיחים היום, כמו הסטנדרט של הטאבלטים עצמם, של התלות ביצרנים שלהם, המכניזם של התשלום עבור התוכן שנקבל דרכם ועוד. די מרשים שאפל הצליחה ליצור מערכת סגורה בשנת 2010, בשעה שהרבה מאוד מהתחומים הקשורים נמצאים כל הזמן בתהליך של היפתחות, של קוד פתוח. זה קרה בחלקו בגלל איכות המכשיר, שאנשים רוצים את המכשירים שאפל מציעה להם, ולכן הם עדיין מוכנים למגבלות שהיא מכתיבה".
- אתה צופה נסיגה בכוחה של אפל?
"אין ספק שמערכות בקוד פתוח כמו אנדרואיד מתחילות לגדול כפלטפורמות למחשבי טאבלט שיתחרו באפל. אלה ודאי יצמצמו עם הזמן את השליטה של אפל בהתקשרות עם ספקי חדשות ותכנים אחרים. אפשר להניח שאפל תמשיך להיות גורם בולט ומצליח בתחום מחשבי הלוח ומכשירים דומים, ושבמקביל נראה פלטפורמות פתוחות שיאפשרו חדשות ותוכן".
דוסון גם רואה את התקרה של אפל, שמסתתרת, כך מתברר, במדינות שבהן לא רבים יכולים להרשות לעצמם את התענוג שנקרא אייפד. "אחד הדברים שמונעים מאפל את היתרון בכלכלות המתפתחות הוא המחיר. זו בעצם הזדמנות לספקים אחרים להציע מכשירים דומים, שאולי יכילו פחות שכלולים, אבל יהיו מספקים בהחלט כאמצעים לצריכת חדשות ותכנים אחרים בעלות נמוכה יותר, שתאפשר גמישות גדולה יותר לספקי התוכן".
המותגים הופכים למו"לים
למי שבאמת מסתכל בעיניים כלות על הגאדג'ט התורן מבית סטיב ג'ובס ומתקשה לעמוד במחירו, לדוסון יש הפתעה משמחת. הוא מעריך שלא רחוק היום, תוך עשור, שבו נוכל לקבל מחשב לוח כמו האייפד ללא תשלום. "כבר עכשיו שמעתי שיש תאגידי חדשות ששוקלים לעשות זאת, לא בעוד 10 שנים, אלא ממש עכשיו. כמובן שמדובר במכשיר חינם שיקבלו מי שיעשו מנויים בתשלום בהתחייבות לתקופה מסוימת".
אבל המתנה הזו, להערכתו, צפויה להיות נפוצה הרבה יותר בקרב המפרסמים הגדולים. לא קשה להבין מה התמריצים שלהם למהלך הזה. "מחשבי הלוח הם הממשק לא רק לתכנים ולחדשות, אלא גם לשירותים, אז יש לא מעט גורמים שעשויים למצוא את הרעיון מתאים מבחינה מסחרית. יש מפרסמים כמו קוקה-קולה או נייקי, שעשויים להגיד, 'הנה מכשיר שאפשר לקרוא בו חדשות מכל מיני מקורות, ואפשר גם לתת אותו בתמורה לחשיפה לפרסומות שלנו'. כך אפשר להגיע עם התוכן הפרסומי ישר לקהל היעד. זה יכול להיות גם בנק שיציע לך את המכשיר עם אפליקציות של שירותים פיננסיים, או סופרמרקט שייתן את המכשיר כדי שתזמין את המצרכים שלך דרך האפליקציה שלו. כל ארגון שיש לו מניע שיווקי או מסחרי עשוי למצוא הצדקה לתת חינם מכשיר כזה לקהל היעד שלו, בתמורה לנוכחות ולאימפקט מסחרי".
- זו לא מתנה יקרה מדי?
"עלות המכשירים האלה, כמו האייפד, צפויה לעמוד על כ-10 דולר בתוך עשור, הטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן גם במציאת חומרי גלם זולים יותר. כך שלא מדובר במתנה ששונה ממחשבון לכל מי שעושה מנוי למגזין".
דוסון מתרשם שהמפרסמים רואים בכך אתגר גדול. "האתגר הוא כמובן לייצר תוכן שימשוך קהל וגם יחזק את המותג שלהם. לייצר תוכן אטרקטיבי, בלתי מוטה, שאנשים יהיו מעוניינים בו. יש כבר מותגים שפועלים בתחום הזה. הם אמנם לא מייצרים תוכן חדשותי, אבל הם בהחלט מתחילים להיות סוג של מו"לים".
דרוש עורך. או שלא
ואם המפרסמים הופכים להיות המו"לים, מה ימנע מהם לנהוג כמו המו"לים של היום, שלא פעם משתמשים בכלי שבידם כדי לשרת אינטרסים עסקיים? כשחושבים על זה, המודל של דוסון נשמע קצת מאיים. אבל גם לזה יש לו תשובה משכנעת. הקהל, הוא מאמין, רחוק מלהיות טיפש.
"אם אנשים ירגישו שיש השפעה של המפרסמים על התוכן ושיש צנזורה על התוכן, זה יביא לתגובה מאוד חריפה. אנשים יימנעו מלקבל את המכשיר מגורם שנודע כמנסה לצנזר תכנים. צריך גם לזכור שיש יותר ויותר מקורות מידע. כמו שקשה היום לארגון תקשורת כלשהו להיות הספק היחיד של חדשות עבור הצרכן, כך יהיה קשה מאוד לצנזר, כי התחרות תכריע. אנחנו כבר היום במצב שבו אנשים מרכיבים את התוכן שהם צורכים ממקורות מאוד מגוונים, וזה רק יתגבר כשהחדשות יעברו לעידן הטאבלטים. אני משוכנע שאם מישהו ירגיש שהחדשות שהוא מקבל מוטות לכיוון כלשהו, הוא יוותר על התוכן הזה. אנשים יפנו את הגב למי שמונע מהם מידע מהימן ובחירה חופשית".
- איך נבחר איזה תכנים לצרוך?
"בחירת החדשות תיעשה דרך החברים שלנו, דרך אנשים שאנחנו מכירים. אנשים יגיעו לתכנים ואז יחלקו אותם עם אחרים ויפיצו אותם באופן עצמאי וקולקטיבי. ואנחנו כבר עושים את זה היום. כיוון שאנחנו מחוברים דרך הרשת לאנשים שקרובים אלינו בערכים ובדעות - זה יהיה הפילטר שלנו בצריכת תכנים וחדשות".
- הפיד שלנו בפייסבוק יחליף את עורך העיתון?
"החברים שלנו יעזרו לנו להגדיר את הנושאים שמעניינים אותנו בפוליטיקה, בכלכלה, בספורט, בסלבס. אין ספק שהדרך שבה נצרוך חדשות תשתנה, וללא ספק יהיו אנשים שיגידו 'אני רוצה עורך רציני שיעבור על מה שקורה ויגיש לי את מה שחשוב', ויהיו מוכנים לשלם עבורו. נראה יותר איסוף של חדשות, יותר צריכה של מידע לפי המלצות של חברים, אבל נראה גם חלק מהגישה המסורתית, שמבקשת לשמוע מה יש לכותב זה או אחר לומר על ההתרחשויות. כלומר, תלך לארגון מוביל שמספק חדשות, ותוכל לבחור אם אתה רוצה להתעדכן במה שקורה לפי 'בחירת העורך' לחדשות שיוגשו לך לפי בחירת הרשת החברתית שלך".
לדוסון אין ספק מי ינצח. "לדעתי, מה שנראה עם הזמן זה שהמיעוט יפנה לעורך, אבל עדיין יהיה מדובר במספר משמעותי של צרכנים".
- ההשפעה תעבור מה"ניו-יורק טיימס", נניח, לאנשים עם הכי הרבה עוקבים בטוויטר?
"זה לא כל-כך מספר העוקבים, משום שמדובר באנשים שרוחשים להם כבוד, ואת זה הטוויטר לא משקף. אנחנו יודעים שיש היום הרבה עיתונאים ועורכים נחשבים עם חשבונות בטוויטר. הם מנסים לספק חינם בציוצים שלהם הפניות לדברים שהם עושים ושהם מעריכים שאנשים יגלו בהם עניין. זה אחד האיתותים שמסמן את היהיררכיה שבה החדשות יתקבלו אצלנו".
פייסבוק, הדור הבא
העיתונים הדיגיטליים, אם כן, יהיו תלויים בתפקוד הרשתות החברתיות. "פייסבוק וטוויטר והדרך שבה השימוש בהם יתפתח יקבעו איך נצרוך חדשות בעתיד. כמובן שלא בהכרח רק אתרים אלה, אבל זו השיטה. המידע שאנחנו מחשיבים מגיע יותר מאנשים שאנחנו מכירים וסומכים עליהם, ופחות מגופי תקשורת מוכרים".
למי שחושש מתוכן שניתן בחינם ושהכותבים לא יוכלו לדרוש תשלום עבורו, לדוסון יש בשורות טובות. "נראה מעבר מהעדפת המוניטין של ארגון התקשורת להעדפת המוניטין של העיתונאי האינדיבידואלי. אם בעבר היית אומר, 'אני רוצה לקרוא את ה'ניו-יורק טיימס' או 'לה מונד', כי אני מכבד אותם, היום אתה אומר, 'אני רוצה לקרוא את פול קרוגמן' ויש גם כותבים אחרים ב'ניו-יורק טיימס' שאותם אתה לא מכבד. וזה כמובן לא רק קרוגמן. זה יכול להיות בלוגר, כלומר נראה עלייה ביוקרה של כותבים עצמאיים".
- יוקרה זה אומר גם כסף?
"גם. נראה גם היווצרות של מודלים כלכליים מגוונים, שיאפשרו לעיתונאים ולעורכים עצמאיים להתפרנס. זה כמובן לא יסדר קהל קוראים ופרנסה לכולם. לא כולם יצליחו באותה המידה, אבל יהיו להם הרבה יותר הזדמנויות ליצור תוכן שאנשים ירצו לקרוא בלי שיהיו חייבים להיות עובדים שכירים בארגון מדיה גדול".
הפרעת קשב וריכוז גלובלית
- מצד אחד אנחנו מוצפים במידע, מצד שני קשה להתמודד עם השטף הזה. מה עושים?
אם בעבר האינטרנט זכה לתואר "אוטוסטרדת המידע", נראה שהעולם שדוסון מתאר מכיל הרבה יותר מידע ממה שאנחנו מסוגלים לעכל. בלי נייר, אבל עם הרבה חדשות, תכנים, מידע וחומר פרסומי. החברים שלנו אולי יוכלו לעזור לנו לבחור מתוך השפע, אבל עדיין יש תחושה שהעתיד הוא הפרעת קשב וריכוז גלובלית.
"קשה לדעת איך אנשים יגיבו לשינוי המתמיד במידע שהם מוקפים בו", מודה דוסון. "אבל אין ספק שהיכולת להתמודד עם כמויות המידע האלה תהפוך למשמעותית יותר ויותר גם עבור אנשים וגם עבור ארגונים. איך אתה מעבד כמויות עצומות של מידע. ברור שהמוח האנושי נוטה לצאת מריכוז ושהיום יש לנו אלמנטים שיכולים להסיח את דעתנו יותר מאי-פעם, ועם זאת אנחנו עדיין מאוד פרודוקטיביים בהרבה מאוד מובנים".
- איך נוכל להמשיך להישאר פרודוקטיביים?
"זה אתגר לכל אחד מאיתנו. אין פתרון מוחלט, כי אם תכבה את כל המכשירים האלה סביבך, תאבד די מהר את המגע שלך עם העולם ואז לא תוכל להבין את הקונטקסט של הדברים מסביבך, או לייצר משהו בעל ערך. מצד שני, אם כל הזמן רק תסתכל סביבך - אף פעם לא תצליח לעשות שום דבר. זה פרדוקס מאוד מאתגר, אין לאף אחד מרשם להצלחה בעניין הזה. זה העתיד שלנו ואין ממנו דרך חזרה".
השיטה: איך הוא חוזה את זה?
שינוי בטעמם של המפרסמים, חדירת הפס הרחב ועליית מחירי הנייר מסמנים את קץ הרלוונטיות של העיתונות המודפסת
רוס דוסון לא מפזר סתם תאריכים. לוח הזמנים שלו מבוסס על שקלול פרמטרים רבים והשוואה ביניהם בכל מדינה ומדינה. גם הנימוקים והניתוחים שלו שונים ממדינה למדינה.
לפני הכול, כדאי להדגיש שדוסון לא מדבר באופן חד-משמעית על מות העיתונות המודפסת כעל השבתה של מכונות הדפוס, אלא על עידן שבו העיתונים מנייר יהפכו insignificant, כלומר, יאבדו את המשמעות המרכזית שלהם בשוק המדיה. דוסון מדגיש שעיתונים לא בהכרח יפסיקו להתקיים במועד שהוא מדבר עליו, אלא שצריכתם בפורמט הנייר תהפוך לזניחה ביחס לערוצים אחרים.
הניתוח הפרטני מעניין לא פחות. העיתונות המודפסת תאבד את מקומה ב-2029 בצרפת ובישראל, עקב פרמטרים שונים. צרפת ידועה כמדינה שבה הממשלה תומכת בעיתונים. ב-2009 הכריז הנשיא סרקוזי על חבילת תמריצים לעיתונות בסך 600 מיליון אירו, שכללו סבסוד של מנוי לשנה על עיתון לכל צעיר צרפתי שיגיע לגיל 18. בישראל, כידוע, אין תמיכה ממשלתית בעיתונים, אבל מאפייני ההתנהגות הצרכנית אצלנו, לפי דוסון, מראים שלא נמהר לנטוש את הנייר כפי שימהרו לעשות בארה"ב כבר ב-2017, בבריטניה ובאיסלנד כשנתיים אחר-כך, ובקנדה ובנורווגיה ב-2020.
ברשימת הפרמטרים של דוסון לניבוי המועד המשוער שבו העיתונות תהפוך לזניחה קיימים גורמים מקומיים ובינלאומיים. עם הגורמים המקומיים נמנית רמת הטכנולוגיה, כלומר, זמינות האינטרנט בפס רחב ובעלויות סבירות, בין אם מדובר במחשבים אישיים או במכשירי סלולר, וגם נתונים דמוגרפיים, כמו שיעור הילודה ורמת העיור של המדינה. לא קשה להבין מדוע מדינה שרוב אוכלוסייתה אינה מרוכזת בערים ושהחיבור המהיר בה הוא נדיר ויקר לא תוכל לזנק לעידן הבא של העיתונות.
בין הגורמים שיניעו או יעכבו את השינוי ברמה העולמית, דוסון מזכיר את המגמות בעולם הפרסום. ככל שהמפרסמים יעמיקו את פנייתם לערוצים דיגיטליים על חשבון העיתונים, התהליך יואץ באופן טבעי. כמו כן, המגמה חייבת להיות מחוזקת בתפוצה הולכת וגוברת של קוראים אלקטרוניים ומחשבי לוח. וכן, אם מחירי הנייר ימשיכו במגמת ההתייקרות שלהם, הלחץ הכלכלי שייווצר על המו"לים יסייע לתהליך שמתאר העתידן האוסטרלי.