אחרי שתי כוסות קפה וכוס חליטת צמחים בבקתה של יריב בונו, אני צריכה להתרוקן. הוא שולח אותי אחר כבוד לעשות את זה בחוץ, בין האורנים, כי שירותים ומקלחת עדיין אין לו. יש סלון, יש מטבח, פינת אוכל, מחסן ואפילו חדר שינה מופרד בווילון - הכול בחלל קטן בתוך הבקתה באמצע שומקום. אבל השירותים הם בטבע, והמקלחת "באיזו דירה בעיר". אני נושמת את האוויר הצלול של רכס הר הרוח וחושבת לעצמי שבכלל לא היה אכפת לי להשתמש בבקתה שלו כצימר. כשאני מעלה את זה כאפשרות להכנסה נוספת, בונו מזדעזע: "את היית משכירה את הבית שלך לאנשים זרים?". יש בזה משהו.
קצת למטה משם, בוואדי יתלה, ניצבים שני שלדי האוטובוסים שבהם חיים גבריאל בן-חורין (עם בת זוגו אסנת פורשמיט) ונבו סבוראי. ה"בית" של בן-חורין ופורשמיט מטופח מבחוץ. עציצים, שער כניסה מעוטר בחתיכות קרמיקה משובצות באבן, פינות ישיבה, סלון עם מערכת סטריאו ועם מאות דיסקים, מטבח וחדר שינה. על גג האוטובוס לוחות סולאריים להפקת חשמל. לאחר שנים של מאבקים, הם גם מחוברים באופן רשמי לקו מים של מקורות. ביתו של סבוראי דורש עוד טיפוח, אבל כרגע הוא נמצא בהליכים משפטיים מול הרשויות לגבי חזקתו במקום. בינתיים הוא רק מגדל את שיח הסמבוק השחור שלו, שהתגלה כיעיל לטיפול בשפעת.
בונו, בן-חורין וסבוראי יכולים להיחשב לתימהוניים. אבל יותר מהכול הם אנשים שהנסיבות הובילו אותם לחיות באופן הלא כל-כך מקובל הזה, באמצע היער, בתנאי קיום בסיסיים מינוס. זו הדרך היחידה שבה הם יכולים להרשות לעצמם בלי לאבד את עצמאותם, כלשונם, או להיות תלויים בבעל בית כזה או אחר.
איך הגיעו לפה? בגרסה הקצרה הם מתארים את עצמם כאנשים שמאסו במירוץ האכזרי של חיי היומיום ויצאו לחפש דרך לחיות בשלווה ולהתקיים בכבוד, בלי לאבד את ההומניות, בלי לשחק את המשחק כמו שאר הישראלים שלא מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה. הגרסה הארוכה מורכבת קצת יותר, והיא מביאה את הסיפור העתיק על תקוות ועל אכזבות. האם הסיפור שלהם הוא טרגדיה או קומדיה? תלוי איך מסתכלים.
הדרך ל"היאחזות" הר הרוח יוצאת מהכביש הפונה לנטף. כדי שאפשר יהיה לרדת אותה בכלי רכב רגיל הם הניחו שני פסי מלט הממוקמים במרחק השווה לשני גלגלי מכונית וברוחב הגלגלים.
בונו, 36, החל לבנות את הבקתה שלו לפני שנתיים. מאז הוא מחבר בד לעץ (כדי ליצור גג); עץ לפלסטיק שקוף (כדי ליצור חלונות); וקורות עץ לאדמה (בשביל רצפה). התקדמות הבנייה תלויה במה שהוא מוצא בחוץ. באמצע החלל בנה תנור, שעובד על בעירה של, איך לא, עצים. חשמל אין. מאיר בנרות.
בונו מתפרנס מעבודות נגרות מזדמנות. חשבון בנק יש בקושי. חי מהיד לפה. "הוא היה חי בתוך קופסה קטנה של בורות ושל אדישות", אומר עליו בן-חורין, שמגדיר כך את צורת החיים של רוב האנושות. בונו נולד בעיר העתיקה בירושלים. יש לו ארבעה אחים ועוד ארבעה חצאי-אחים. ילדות רגילה, שירות צבאי בנח"ל, ואחרי זה הלך לעבוד עם האב האדריכל.
- שיא הבורגנות. לעבוד עם אבא אחרי הצבא.
"כן, רק שהעסק של אבא הוא לא בדיוק עסק. זו משפחה בלי כסף. משפחה של אמנים. אבא שלי הוא אמן בנשמתו. הוא נוסע באותו אוטו אומלל כבר שנים".
הוא מתחיל להיאנח: "הסיזיפיות של החיים. עובדים ועובדים ועובדים ולא מגיעים לכלום. שתביני, המצב הזה פה זה לא ממש מבחירה. אני לא איזה ילד טבע. אני מעדיף לחיות בעיר, אוהב חברה. אבל כל המשפחה שלי, אין להם נכס. הם לא אנשים נזקקים אבל הם חיים מהיד לפה".
- אנשים עם קשיים לא פחות גדולים לוקחים משכנתא. אתה לא עושה קצת הנחות לעצמך?
"אנחנו לא רוצים להשתעבד לתוך המערכת הזו. אני לא בן אדם שמכסח לכולם את הצורה, אני לא אקח איתי שמונה ערבים ואעביד אותם בפרך. אנחנו אנשים שרוצים ליצור".
לפני קצת יותר משבע שנים הוא החזיק סטודיו עם חברים בירושלים, ליד הפאב רוזה על גבול שוק מחנה יהודה. הפאב, בבעלותה של פורשמיט, בת זוגו של בן-חורין, אכלס סטודנטים, בוהמיינים ואנשי שוליים. כאלה היו אנשי להקת ישראל, שהקימו בן-חורין וסבוראי, להקה שנחשבה לאנרכיסטית ולפרובוקטיבית, אבל ראויה בהחלט. יואב קוטנר, למשל, כתב עליהם שאף על פי שקשה להתמודד עם התכנים של הלהקה, חשוב להאזין לה.
"אני לא רובינזון קרוזו"
בפאב, שבונו נהג לפקוד בקביעות, נפגשו שלושת החברים. באותה תקופה בן-חורין כבר תקע יתד בשלד אוטובוס שהיה ברכס עוד קודם לכן. זה היה לאחר שרכש את הקרקע ועניין את חבריו לבוא איתו. מאוחר יותר סבוראי רכש ממנו מחצית מהקרקע. על בניית הבית היה מופקד בונו. "אחרי שבניתי לנבו את הבית הבנתי שזה מה שאני רוצה. אני לא רוצה לגור בחמישים מטר בתחת של השכן. אין אלטרנטיבה אחרת".
- כשאתה אומר "אלטרנטיבה אחרת" אתה מתייחס בעצם לאופן שבו חיים רוב האנשים.
"ואיזה חיים אלה? אתה רואה סביבך אנשים עובדים ומשלמים חצי מהמשכורת שלהם לשכר דירה, כמו עבדים. אני החלטתי לקחת אחריות ולעשות מעשה ולהתיישב על האדמה של העם. זה שיש מינהל ויש קק"ל זה בסדר, אבל האדמה שייכת לעם".
- אבל מה יקרה אם כולם יחשבו כמוך?
"נו, מה יקרה? זו שאלה מטופשת. אם נשחרר את כל האדמות עדיין יישארו חלקים ירוקים. אם אנשים יבנו בצניעות, עם כבוד לטבע, עדיין יישאר".
- ואיך נבחר הלוקיישן?
"עשיתי כאן כל יום טיול בוקר. המקום מאוד שואב, עם הרבה אנרגיות. כשהתחלתי להבין איפה אני, ידעתי בדיוק מה הנקודה".
את העידוד הוא קיבל מבן-חורין, שבעצמו קיבל מסרים בלתי פורמליים מגורמים ברשויות שלפיהם אם יבואו די אנשים, אף אחד לא יתעסק איתם. במנשר שהוציאו לאחרונה בן-חורין וזוגתו הם כותבים: "ישנם תקדימים דומים של התיישבות אדם או שניים ללא אישור רשמי, שהוכיחו שזה אפשרי. אחר כך, עם הזמן, כשהוכח שאותם אנשים רציניים ומחויבים, הוכרה ההתיישבות והתרחבה".
בונו לקח ברצינות את העניין, והחל לעדור. בהמשך הקים סוכה, שלימים השתכללה לסוג של בית. במשך שנתיים באמת לא קרה כלום, עד שלפני כחודשיים הוא מצא על "קיר" ביתו פתק מאת מינהל מקרקעי ישראל, המודיע לו שעליו לפנות את מיטלטליו. בנקודה הזו הוא מצא את עצמו רחוק מהחלום שלשמו נתכנסנו, מתרוצץ בין הרשויות, כותב מכתבים, מטלפן, נפגש, מתייעץ עם עורכי דין מהסנגוריה הציבורית ומהסיוע המשפטי. הלכה העצמאות, נעלמה השלווה.
לדבריו, מינהל מקרקעי ישראל וקק"ל הסתירו ממנו את העובדה שעל-פי החוק, מי שיושב שישים יום על אדמה זכאי להשמיע את טיעוניו בפני שופט. מאחר שאף אחד מגורמי החוק לא ידע איך אמורים להתנהל מול הצו שקיבל, הוא מחכה בינתיים במתחם שבנה לעצמו.
- מחכה למה? זה די חסר סיכוי, לא?
"זה שאני חסר סיכוי, את זה אמרו לי תמיד. אנו בני הארץ הזו. אנו רוצים להתיישב בה. זו לא קלישאה. זו המציאות. אני לא רובינזון קרוזו. זו בדידות שכפו אותה עליי באיזו מידה. אין לי הורים עם גב כלכלי, ואני לא משכיר נכסים לכל מיני אומללים".
"לא רציתי להיות וסל"
גם גבריאל בן-חורין היה שמח לחיות באינטראקציה קרובה יותר עם בני אדם. "אני לא אוהב להיות לבד", הוא חוזר על המנטרה של בונו, "אבל נסיבות טרגיות הובילו אותי לכאן".
- אילו נסיבות?
"אני ממעמד הפועלים. בני המעמד הזה מגיעים תמיד לאחת משתי התוצאות: או שהם מקבלים את מצבם ומצדיקים אותו בטיעונים של קארמה, כמו ההודים, או שעם הזמן התסכול על חיים של 'פול גז בניוטרל' הופך לרצון להשתחרר מהכבלים".
- אז אני מבינה שהגעת למצב השני.
"לא רציתי להיות וסל. עבדתי שישה ימים בשבוע, עשר שעות ביום. עבדתי בניקיון מוסך, בשמירה, מה לא. אתה רוצה לחיות בכבוד, והיום אין לך אפשרות לבנות בית צנוע על האדמה, שהיא אדמת מדינה, אלא אם אתה בעל נכסים. אין גם שום תהליך פורמלי שמאפשר לבן הארץ הזו לפנות לרשויות במטרה לממש את הרעיון הזה".
בן-חורין, 48, יליד ירושלים, הקים את הלהקה החתרנית שלו עם סבוראי לפני כשלושים שנה. הוא מגדיר את עצמו כמי שהיה מ"המחפשים": "קוראים פנחס שדה, שואלים את עצמם שאלות, מתייסרים בגין האמת שהם לא מגיעים אליה". יש לו שתי בנות (10 ו-13) מבת הזוג הראשונה. חצי מהשבוע הן איתו ב"דירת" האוטובוס. "הן מאוד אוהבות להיות פה", הוא מעיד, "הבת הגדולה אפילו דחפה אותי לזה".
לפני כעשר שנים רכש בן-חורין יחד עם אמן את חלקת האדמה שעליה הוא יושב, בסכום שווה ערך לכ-5,000 דולרים של היום. הוא קנה אותה מיהודי שרכש אותה מיהודי אחר, שרכש אותה מערבי באבו-גוש. כשהם נפרדו, אשתו ביקשה למכור את חלקה. סבוראי, חברו הוותיק ושותפו למסע החתרני, קנה את הקרקע. היום, האוטובוסים שלו ושל סבוראי נמצאים במרחק שלושה מטרים זה מזה. צחוק הגורל הוא שדווקא כשהם כל-כך קרובים פיזית, יש ביניהם נתק. ניסיון להבין את הנסיבות לנתק הזה נתקל בחומה בצורה.
הלהקה שלהם, ישראל, התפרסמה בעיקר בשל תכניה הפרובוקטיביים, ששני המוטיבים המרכזיים שלהם היו "ישראל" ו"יהוה". מבחינתו של בן-חורין, יהוה הוא ערך-על בשפה, אבל אי-אפשר שלא להתרשם שהסיבה שבגינה הוא מתעקש לומר את המילה נובעת בעיקר מהצורך לנפץ טאבו יהודי. הוא אף מגדיל וטוען כי השימוש החוזר שלו במילה הזו הביא אותו למצב של הוקעה מהחברה ולפיטוריו פעם אחר פעם.
- מבחינת החילונים אתה יכול להגיד יהוה עד מחרתיים. מה הקשר?
"תתפלאי כמה לאנשים חילונים זה מפריע. המדינה הזו נקראת מדינת היהודים, כשאין אף מדינה שמגדירה את עצמה לפי הדת, ועוד מרשה לעצמה לקרוא לעצמה דמוקרטיה. יושב מולך אדם שהוא לא יהודי. אני לא מגדיר את עצמי כיהודי".
- עם יד על הלב, בטח לא בגלל זה היה לך קשה למצוא עבודה.
"דווקא כן. אבא שלי סילק אותי מהבית בגלל זה, ופוטרתי מעבודות כי אמרתי שאני לא יהודי. כשאמרו לי שנה טובה אמרתי: השנה שלי מתחילה בניסן, אני לא חוגג כלום. אני אדם ללא קהילה, ללא לגיטימציה. אין לי שום הצדקה להיות שום דבר או לחגוג שום דבר כי אלה דברים של 'אתנו'. אני לא יהודי ואני לא היחיד. אני חלק מקבוצה. אנחנו חתך באוכלוסייה שאמור היה להיות הגשמה של החלום הציוני, של עם שחוזר אחרי אלפיים שנה לאדמה שלו".
באמצע שנות ה-90, בן-חורין והאנשים שהרכיבו את "חתך הקהילה" שעליו הוא מדבר ניהלו מגעים מול משרד השיכון כדי לקבל חמישים דונמים לצורך הקמת כפר אקולוגי בין ירושלים לתל אביב. הם נענו באמירה שהממשלה לא מקימה יותר יישובים חדשים. "איפה באים לביטוי עקרונות היוזמה הפרטית והשוק החופשי אם לא מאפשרים ליוזמות כמו אלה לקרום עור וגידים", הוא תוהה בקול תקיף. "זה מס שפתיים שלא בא לידי ביטוי. בכליל, שני אנשים צעירים קמו ועשו מעשה בניגוד להחלטות ולחוק. בעקבותיהם באו אחרים והיום כליל זה פנינת נדל"ן. קדיתא זה יישוב שהתחיל משני אנשים שהיו אבן שואבת לעוד עשרה בתי אב.
"אם כלכלה מבוססת על חתך רחב של אוכלוסיית המעמד הבינוני מינוס, ואם המעמד הזה לא מרגיש שהרצונות שלו הם בני ביצוע, אנו מפתחים פה מעמד של פיאודליזם שלא קשור לרובד הרחב שמהווה את כל הבסיס. בימי הסטאליניזם הקיצוני לא היה מצב שבו האדמה נלקחה מהעם ומוחזרת רק על-ידי מכרזים של נדל"ן. אנו נקראים פולשים, עבריינים".
בן-חורין מאמין שהניסיון לפעול כעת נגד בונו נובע מהרצון לעשות הפרד ומשול, לבודד אותו ולהביא לייאושו: "היו פה עשר משפחות שרצו ליישב את האזור. הן ברחו. הבינו שאין לזה גיבוי. יש מטרה להשאיר אותי כמו צמח בר כדי לייאש אותי ולהרוס אותי. אבל זה לא יקרה, כי אני משוגע. אני נהנה מעצם הקיום שלי. אני חושב שאני פרט שמעיד על הכלל. אני מעיד על כלל שבעקבות הנסיבות החליט להיות כלל שותק".
- אתה באמת חושב שזו הדרך? אתה חי טוב?
"כשאתה לוקח אחריות על החיים שלך, אתה לא רעב ולא חולה. הלחם מגיע. אדם לא צריך הרבה כדי לקיים את עצמו. מספיק שאעבוד פעם בשבוע. המדינה לא רוצה שתהיה לבני אדם אדמה כי הם יודעים שברגע שיהיה לך הבית שלך, תהיה יותר עצמאי. לפחות הלחם והמכולת שלי לא באים מעבודה פיאודלית".
- תראה, אסנת, בת הזוג שלך, הייתה בעלת פאב, העסיקה עובדים, ציפתה מהם לאיזו תפוקה.
"האנשים שם היו כמעט בני משפחה. הם היו מעורבים בהחלטות בלי שאסנת תנצל את המעמד שלה כבעלת העסק".
- אז למה הפאב נסגר?
"כי הציבור הירושלמי מעדיף לבנות חומה מסביב ללב שלו מאשר לתמוך במוסדות כאלה. היא בנתה מקום שאנשים כמונו אמורים להרגיש בו רצויים ויכולים להתבטא. הקהל הירושלמי, בתמיכה של המדינה, מתבצר בתוך תרבות של 'לראות ולהיראות', 'שתה ואכול כי מחר נמות'".
- מהו הפתרון, לדעתך?
"לחשוב על הערכים שישראל חיה עליהם. להתחיל מרעיון. אנשים יושבים כאן כי היה חלום שאנשים יבואו לארץ אבותיהם ויחיו חיים. התייחסו לאנשים האלה כאל הוזי הזיות. עובדה שזה לבש צורה".
"למה אני צריך ללכת לנגב?"
נבו סבוראי, 54, התגלגל להר הרוח כשהחליט פשוט לפרוש ממירוץ החיים. "הגעתי לכאן באפיסת כוחות", הוא אומר. בניגוד לבונו ולבן-חורין, הוא דווקא לא מעדיף את העיר. "בעיר אני מרגיש שטוח, חסר חיים".
לתחושתו, השתלבות במשחק האכזרי מחייבת אותו להתנהל בניגוד למה שהוא מאמין בו - להיות לוחמני, לדרוס אחרים, לוותר על ההומניות, להתבזות בעיני עצמו. "כאן יש לך שתי אפשרויות. או שאתה חוזר בתשובה, ואז אתה מפסיק להתקיים; או להיות משוגע (ולקבל קצבה על בסיס הקביעה הזו כפי שהוא עושה היום, ה' מ')".
סבוראי נולד בקיבוץ עין חרוד וגדל בקיבוץ רביבים לאם חד-הורית. יש לו שתי אחיות מאבות אחרים. בהיותו ילד נשלח מהקיבוץ למוסד, בשל דיסלקציה והפרעות קשב. יש לו בן מהנישואים הראשונים, כינור שמו, שחי כיום בסקוטלנד וממנו יש לו שני נכדים. יש לו עוד שני בנים מנישואיו השניים (בן 18 ובן 11). כשהם מגיעים ל"בית" של אבא, הם עושים בין היתר מה שעושים ילדים רגילים: משחקים במחשב.
כשהגיע להר הרוח, הוא אומר, מצא את השלווה; שלווה שנפגמה כשהרשויות החלו לדרוש את יציאתו מהמקום. מאז, מתנהל הליך משפטי. מול ביתו עוד שוכבות הריסות של מבנה אחר שנבנה כאן ללא אישור. "בן אדם בא, בנה כאן משהו צועק לשמיים, ועוד השכיר את המבנה. זה כאילו להכעיס", הוא מסביר.
- אבל גם אתה לא חי בדיוק באופן אקולוגי שמשתלב בטבע, עם שלד המתכת הזה.
"זה מה שאני יכול לעשות. הייתי מאוד רוצה לבנות איזה בית בוץ, אבל כל עוד אני לא יודע מה יהיה איתי - אם אצטרך לפנות או לא - אני לא עושה כלום".
- ואם היו מציעים לך מגורים בנגב במסגרת חוות בודדים, לא היית לוקח?
"למה אני צריך ללכת לנגב? למה אני צריך להיות רחוק מהילדים שלי?".
[5.jpg)
hadasm@globes.co.il