א. שני ניצחונות סביבתיים נחמדים מאוד רשמנו לעצמנו בשבועות האחרונים. הראשון והחשוב יותר הוא הניצחון במאבק הסביבתי בחוף פלמחים. מחמם את הלב. כפר הנופש שאמור היה להיבנות לא ייבנה, והחוף, כמו הגן הלאומי, פתוחים לציבור.
הניצחון השני הוא בינתיים בגדר פריצת דרך: פרויקט השכרת האופניים "תל אופן" שהושק בתל אביב-יפו מאיים להפוך את העיר, ובעקבותיה אינשאללה גם ערים אחרות, למזוהמות, לצפופות, לרועשות ולאלימות פחות. ימים יגידו אם זה יצליח, ובכל זאת מדובר בניסיון יפה.
יש עוד כמה מאבקים סביבתיים חשובים שעומדים לפנינו. הנה כמה מהם.
ב. חוף צאלים-אשלים (חוף דיאמונד) בכינרת. יכול להיות שהמאבק הזה אבוד; הוא בוודאי החל מאוחר מדי. החוף כבר מגודר וטרקטורים פוצעים בו במרץ, מקימים עוד מתחם מלונות. מצד שני, כבר למדנו שמאבקים סביבתיים לא מוכרעים עד הרגע האחרון.
לפי הפרסומים, בחוף עומד לקום מלון אורכידאה כינרת, בבעלות קבוצת ג'ורדש ישראל של האחים נקש (ארקיע גם שלהם). המלון ישתרע על שטח של מאה דונמים. השקעה של 40 מיליון דולר. ניסיון העבר בכינרת מלמד אותנו שזה אף פעם לא נגמר שם. ליזמים יש נטייה להמשיך ולכרסם בחוף.
בחירה טובה עשו האחים נקש. מדובר באחד החופים היפים. גם גולשי הרוח אוהבים אותו במיוחד. הבנייה אושרה כבר לפני 5 שנים, למה נזכרו רק עכשיו? שאלה טובה. אולי כי הרבה פעמים הירוקים נזכרים מאוחר מדי. זה לא שהם מפוזרים, חלילה; זה קשור יותר בשיטה שבה הדברים נעשים במסדרונות הממשל. הם נזכרים מאוחר כי תמיד מסבירים לציבור מאוחר מדי מה עומד לקרות. בדרך כלל ההסברים מגיעים הרבה אחרי הדחפורים.
הכינרת, יודעים כולנו, היא סיפור סביבתי עצוב. רק לפני שנתיים וחצי נחקק חוק "הסדרת חופי הכינרת". עד אז היא הייתה למרמס חופשי. התקווה היא שעל אף שהבנייה אושרה לפני החוק, הרי שעדיין אפשר לעצור אותה. חפשו באינטרנט את "מטה המאבק להצלת חוף אשלים".
ג. חולות סמר, צפונית לאילת. הדיונה האחרונה בערבה. גם כאן נסגרו המכרזים, אושרו התוכניות ונדחו העתירות. אבל בסיפור הזה יש טוויסט נחמד: דניאל בן-ארי, מנכ"ל החברת שאמורה לעבוד בשטח, נפגש עם נציגי המאבק והפתיע אותם. בניגוד לכל מה שמצופה מקבלן, וסליחה על הדעה הקדומה, הוא ממש לא רוצה להרוס את הסביבה. הוא אמר שלא היה מודע לערך הסביבתי של המקום ושאין לו בעיה לרדת מהסיפור. יש רק עניין קטן אחד, בעצם מיליון. שקל.
בהסכם עם המינהל הפקיד בן-ארי מיליון שקל ערבות. אם יחזירו לי את הכסף, אמר, ארד מהפרויקט. אלא שהמינהל לא מוכן לשמוע. תרד מהפרויקט כמה שאתה רוצה, הם אומרים, את הכסף לא תקבל. הפעילים לא אמרו נואש והשיקו קמפיין לגיוס הכסף. בינתיים הצליחו להשיג 65 אלף. האם יצליחו להגיע למיליון? הלוואי.
הערך הסביבתי של סמר, מלבד יופיה של הדיונה, הוא העובדה שמדובר בבית גידול לבעלי חיים נדירים למדי; כמו עכביש די מכוער אבל חשוב ביולוגית ששמו סרבלוס אראבנזיס, שגילויו הוכתר לאחת מ-100 התגליות החשובות בעולם.
יש גם חיפושיות, נחשים וגרבילים דרומיים. המינהל מעדיף דירות על-פני גרבילים. לא שאני מאשים אותם - לא הייתי מזהה גרביל דרומי גם אילו היה הולך לי על הפרצוף - אבל אני בטוח שאפשר למצוא פתרון אחר. או, כאמור, מיליון פתרונות.
ד. חוף אכזיב. אחד המקומות היפים בארץ, לפחות בעיניי. עיריית נהריה מקדמת שם תוכנית לבנות שורה של מגדלים. אחד מהם יעמוד בצמוד לגן הלאומי ויהרוס את כל היופי.
גם כאן, התוכניות אושרו לפני יותר מ-20 שנה. אבל לפני 20 שנה העולם היה שונה, והמודעות הייתה אחרת. זה ששגו אז לא אומר שחייבים להמשיך ולשגות. מה גם שלפי החברה להגנת הטבע מדובר בסכנה בריאותית לציבור - השטח שעליו אמורים להיבנות המגדלים מזוהם בפסולת אסבסט שמקורה במפעל שפעל באזור ושמעולם לא פונתה משם.
ה. שדה בריר ליד ערד. מקרה מוכר מעט יותר, ומרתיח הרבה יותר. מדובר בהקמת מכרה פוספטים פתוח פחות מ-4 קילומטרים מהעיר, וליד יישובים בדואיים כמו כסייפה ואל-פורעה. החברה שרוצה לכרות היא רותם אמפרט מקבוצת כי"ל שבשליטת משפחת עופר.
משרד הבריאות פרסם 3 דוחות שונים, שבהם נקבע כי הקמת המכרה תביא לעלייה בתמותה ובתחלואה מסרטן וממחלות לב וריאה בערד וביישובים הסמוכים. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע לתושבים כי המשרד מתנגד למכרה.
רותם אמפרט סירבה לקבל את חוות-הדעת ושילמה למומחים מטעמה שקבעו - הפתעה! אני מקווה שאתם יושבים - שאין סכנה בריאותית בעבודות הכרייה. הכדור הוחזר למשרד הבריאות, ששב והזהיר.
אלא שבעקבות לחצי החברה הוחלט לפנות ליועץ חיצוני שיקבע את משמעות הדוחות. איש אינו מוכן להסביר מה או מי גרם לשינוי ההחלטה. חדשות 10 דיווחו כי מי שכפתה את מינוי היועץ החיצוני היא לא אחרת מלשכת ראש הממשלה. קלאסיקה של הון-שלטון.
כ-90% מתושבי ערד מתנגדים למכרה. נדמה שאף אחד לא מקשיב להם. לפני כחודש דחה בג"ץ את עתירת התושבים להוצאת צו ביניים נגד ראש הממשלה ומשרד הבריאות בנוגע להליך הקמת המכרה.
ו. חבל עדולם בשפלת יהודה. חברה בשם IEI (Israel Energy Initiatives) קיבלה זיכיון על שטח של 238 אלף דונמים להפיק שם נפט משכבת פצלי שמן (בעלי תכולה גבוהה של חומר אורגני).
איך עושים את זה? בצורה נחמדה מאוד: מחממים שכבה תת-קרקעית על-ידי החדרת גופי חימום מתחת לאדמה; החימום אמור לגרום לפצלי השמן להגיר נפט וגז טבעי. למרות ניסויים רבים שנעשים בטכנולוגיה הזו, למעט מקרה אחד מעולם לא נעשה בה שימוש מסחרי.
לפרויקט הולכות להיות השלכות מרחיקות לכת כמו הגברה של פליטת גזי חממה בגלל שימוש בכמויות עצומות של חשמל לחימום הפצלים, כלומר זיהום, סיכונים רבים גם למי התהום, לבריאות הציבור, לחי ולצומח. מה גם שהאזור יהפוך מאזור תיירות מקסים של ארכיאולוגיה ויין - לכלום.
למדינה לא אכפת. היא נתנה את הזיכיון בלי שום דיון עקרוני וציבורי. יום אחד פשוט התעוררו התושבים למציאות חדשה.
ז. ומעל כולם, או מתחת לכולם, נמצא כמובן ים המלח. ללא ספק האסון הסביבתי הגדול בתולדות המדינה. המלונות עומדים בפני סכנת הצפה וטביעה. בולענים מסוכנים. הים נעלם כמעט כולו. חלקו הדרומי הוא בכלל לא ים, הוא בריכת אידוי.
בזמן שהמדינה מנסה בידה האחת לשווק את ים המלח כאחד משבעת פלאי עולם, בידה השנייה היא נותנת הכשר להמשיך ולהרוס אותו. ולא רק להרוס אותו היא מאפשרת: היא גם פוטרת את כי"ל מכל אחריות לתוצאות עליית מפלס הבריכה.
ח. מה משותף לכל המקרים האלה? מעבר לתאוות-הבצע והאדישות מדובר בהשקפת עולם קיצונית. השקפה ששמה אותנו, הציבור, במקום האחרון. קודם רווחי היזמים, אחר-כך רווחי המדינה, ובסוף אנחנו, אם בכלל.
כמה נזעקנו והתמרמרנו - ובצדק גמור - נגד חברות הגז והנפט. אבל המקרים הנ"ל, ורבים אחרים, מוכיחים כי ששינסקי היה היוצא מן הכלל. הכלל הוא לדפוק אותנו, לקחת את אוצרות הטבע שלנו ולחלק אותם לעשירים. השמחה על הניצחון בפלמחים מוצדקת, אבל זה רק קרב אחד. המלחמה רחוקה מלהסתיים. מי יודע אם תסתיים אי-פעם.
הרהור
מעבר לתאוות-הבצע והאדישות מדובר בהשקפת עולם קיצונית. השקפה ששמה אותנו, הציבור, במקום האחרון.