שני דברים ידעתי בקשר לגיליון האחרון של "ליידי גלובס". ידעתי שאת הראיון האישי מאוד עם רן שריג יקראו. ולמרות זאת, ביקשתי לא להעלות אותו לאינטרנט. כי ידעתי עוד משהו: אנשים יקרעו אותו לגזרים.
למדתי להכיר את הסנטימנט הציבורי כלפיו, ורציתי לחסוך ממנו עוד התנפלות. אבל חלפו כמה ימים ודורון אביגד, עורך אתר "גלובס", לא עמד בפיתוי. הכתבה עלתה לאוויר - וכמה מאות טוקבקים מאוחר יותר אי-אפשר היה לפספס את הכיוון.
נגיד את זה ככה: אם ארס היה משאב מבוקש בעולם - היינו מעצמת-על כלכלית. אנחנו שוברים שיאים בענף האולימפי של לטנף על האחר. תשאלו מה רע בחופש ביטוי. לא רע, אלא שהעריצות של הההתנפלות העדרית פותחת מבערים של שנאה בהמית. לא תמצאו שם אנדרסטייטמנט אוקספורדי.
הסביבה הזו, כמו חומצה, מאכלת כל ניסיון להתבודד מפניה. תודו, יש חן רב בהתלהמות הטוקבקיסטית האלימה הזו. באיזה מקום אחר אפשר לחוות בכזאת אינטנסיביות קיום כל-כך פיקטיבי? קולאז' של מלל מבעית, שפיכה מוקדמת בלי בירור עמוק של העובדות. ושחזות הצדקנים המוסרנית לא תטעה אתכם, אפילו לא לרגע אחד.
כאלה אנחנו. חיים על הדלק של העליהום על הקורבן התורן. ממתינים לו בנשימה קניבליסטית עצורה, מורידים אותו על הברכיים. עושים את הדבר הכי ישראלי שיש: מגדירים את עצמנו דרך הבוז וההכפשה של האחר.
וזה הולך ומקצין. אם רצית להיות בחזית, תגלה שהידוענות שלך הופכת לאומנות הליכה על תער. בן אדם בונה כל החיים את הקריירה שלו רק כדי שזו תהפוך בשיאה למתקן עינויים וייטקונגי. אילו חי הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט בישראל 2011, הוא היה פוסק בוודאי: אני נסקל - משמע אני קיים.
במדינת ההיסטריה מחכים לקילוחי הדם מהצוואר הנתון תחת המאכלת. ראו את כל המינויים הציבוריים שמטורפדים בזה אחר זה. תוצר של מסעות ציד שבהם נחפרים תולדותיו של גיבור-השעה בתקווה להעלות חטא עבר עסיסי.
במחוזותינו אתה יכול להיות בטוח שאם תמעד - תמיד יהיה מי שישים לך בעיטה. המעידה שלך היא הבידור הזול של זולתך. אחרת, על מה נלהג בשיחות סלון? זו תרבית הזהות שלנו. בואו נברר מי החדש ששירך דרכיו, כדי שנשביע אותו מרורים.
לא הגיע הזמן שנגיע כבר למסקנה הבלתי נמנעת? העליהום השיטתי הזה הוא לא תופעת לוואי מקרית. הוא המהות. כי אנחנו מקבלים מזה כל-כך הרבה. מה עוד יכול לגרום לנו להרגיש מאוחדים ושייכים, כמו ההתנפלות על אויב משותף? מה עוד יכול לספק לנו תחושת העצמה כזו? מה עוד יכול לגרום לנו להרגיש צודקים כל-כך? זו ההזדככות שלנו, ולא ניתן לאף אחד לקחת אותה.
כך נראה ייחום תקשורתי מזרה גיצים: רפלקס מותנה. זו הסיבה שתגובות קטלניות עולות תוך דקה או שתיים לאוויר - הכתבה לא נגמרת באובייקט עצמו. יש איזה שדה אנרגטי שמקיף אותה. חומרי מציאות פרוזאיים מושלכים לתוך היכלי מראות תודעתיים.
אתה מוצא עצמך בנרצעות מוחלטת לקלגסות התרבותית של ההמון, שרובה שמרנות צדקנית. ההתנפלות הזו היא יותר מצב נפשי מאשר עמדה. תחסלו אותו, צווחת המקהלה שמסביב, מצייתת רק לצו שנאתה.
וזה, תזכרו, מעגל פידבק שלילי שרק מאיץ את עצמו. הרובה אולי שוכח, המטרה אף פעם לא. בתורה היא תסגור מעגל. תקרבן את מי שניקב אותה. תרוקן עליו בחצי אוטומט כמה שיותר מחסניות.
ויש דרך לברוח מזה? בטח. אתה תמיד יכול לצמצם את מי שאתה, את החי ת שלך, את המנעד הפנימי, לעטוף את עצמך בעוד ועוד שכבות מגן עד למחנק. נורא פשוט: פתח לך פרסונה מימית מדוללת, שפוטה של מכבש הפוליטיקלי קורקט, עם תודעה מגוהצת - ואתה די מסודר.
עוד לא קלטת? אין חמים, נעים ומעצים כמו להיות חלק מהעדר.
vered-r@globes.co.il