יש לעיתים, רחוקות אמנם, שסדרת טלוויזיה מניחה שאלה קיומית לפתחו של הצופה. כאשר זה קורה בסדרה קומית, מדובר באירוע טלוויזיוני נדיר.
אבל רגע, לפני שאנו מנידים בכובד ראש לנוכח המציאות הפוליטית שעולה מ"פולישוק", כדאי לעשות קצת סדר בבלגן: מדובר, קודם כל, בסדרה מצחיקה, כזאת שאפשר ליהנות ממנה גם בלי להידרש לכל רבדיה: התסריט שלה הדוק וטוב, השחקנים מבצעים את עבודתם נאמנה, ויש פאנצ'ים מצחיקים או לפחות נחמדים, במובן החיובי של המושג.
עכשיו אתם מוזמנים לגרד מעט את המעטפת. שמואל הספרי, יוצר הסדרה, אמר שקיבל פידבקים מאנשים במערכת הפוליטית לפיהם הוא מתאר את ההוויה הפוליטית בישראל תיאור נאמן למקור. אם אכן כך, משמע שאנחנו בבעיה, והעובדה שאנו מודעים לה ומסוגלים לצחוק אודותיה אינה הופכת אותה לפתירה.
אם אכן "פולישוק", השר לקידום חברתי שפותח את העונה החדשה בניסיון לכבוש את ראשות מפלגתו, הוא מייצג נאמן של תחלואי השיטה - אזי משהו פגום בשיטה, משהו חולה מאוד בדמוקרטיה הישראלית, משהו שעשוי להביא עליה את חורבנה, את חורבננו.
אני מניח שאינני מחדש יותר מדי: הרי בזמן האחרון אנו שומעים יותר ויותר רעיונות לשינוי שיטת הממשל, רעיונות שאם צריך לאחד את כולם לכותרת גג אחת - הרי שהיא הגבלה מרצון של הדמוקרטיה.
השיח הדיאלקטי שמתקיים בין המנגנון השלטוני לאזרחים הגיע לנקודת שבר: עם פולישוק אחד בממשלה כבר התרגלנו לחיות מזמן, עם 20 פולישוקים - זה הופך לבלתי אפשרי.
הבוז שרוכש האזרחי הישראלי למערכת הפוליטית ולאנשים שהוא שלח לכנסת (גם אם לא טרח להצביע בבחירות, הרי שהוא אחראי, גם אם בעקיפין, להרכב בית המחוקקים) מלווה כצל כל מערכת יחסים בין אזרחים למנהיגים בעולם הדמוקרטי, אבל בישראל רחש הבוז הלך וגבר עד שהשתלט על מערכת היחסים הזאת, כמו בין שני בני-זוג שמרבים כל-כך לריב, עד שהריב הופך מתוצר לוואי של מערכת היחסים, למערכת היחסים עצמה.
זה כנראה מה שמבדל סדרה כמו "פולישוק" מסדרה אנגלית כמו "יס מיניסטר" למשל (או "יס פריים-מיניסטר"): האנגלים לעגו למערכת השלטונית שלהם ולבכיריה, אבל לא לעצם קיומה. הם צחקו על המלך העירום, אבל לא התכחשו לממלכה.
לנו נשאר רק הלעג, שכן לחלק גדול מהישראלים אין זה משנה מי יהיה המלך התורן - הממלכה היא זו שרקובה.
"פולישוק", עונה חדשה, יום ד' 22:52, ערוץ 2 קשת.