לעתים, בכוחו של כביש לשנות תרבויות. הנסיעה לאורך 600 הקילומטרים של הכביש המפריד בין איסלאמבד בירת פקיסטאן להונזה בצפון המדינה אורכת כעשרים שעות, בתנאים שנעשים קשים יותר ויותר ככל שאנחנו עולים צפונה. האספלט נעלם, והרכב מקפץ בין בורות הכביש לבין הסלעים שהידרדרו מן ההרים, כל זאת במאמץ מתמיד להימלט מהתהום המאיימת שמלמטה.
עלי, הנהג שלי, עוצר רק בשעות התפילה, ואכן, אנחנו זקוקים לחסדי שמיים בדרך הזו. בכביש אין מקום לשתי מכוניות, וחוקי התנועה הם "מי שמוותר אחרון לרכב שבא מולו הוא הכי גבר". מבט לתהום חושף עשרות מכוניות מרוסקות של גברים-גברים.
עד לפני ארבעים שנה, מי שרצה להגיע להונזה או לצאת ממנה נאלץ לנווט רגלית מעל התהום שבין הרים בגובה של יותר מ-6,000 מטרים. השבילים הצרים והמסוכנים לא אפשרו אפילו תנועת חמורים או סוסים. רכס ההרים הזה, הקראקורם (Karakoram), ניתק את ממלכת הונזה הקטנה והנידחת מן העולם החיצון. גם הבריטים בשעתם, בתקופת שלטונם בתת-היבשת (באותם ימים היו עדיין פקיסטן והודו מדינה אחת), ניסו לחבר את עמק הונזה לעולם החיצון, אך ללא הצלחה יתרה. הם ניסו לפתוח במקום סניף דואר, אך הסניף נסגר כעבור כמה חודשים. תושבי הונזה ידעו אמנם קרוא וכתוב, אך מרוב ניתוק מהעולם החיצון, לא ידעו למי לכתוב. מכשיר הטלפון על גג סניף הדואר נשאר עד היום כזכר לתקופת הבריטים.
את מקומה של האימפריה הבריטית תפסה בעידן שלנו האימפריה הסינית. בשנות ה-70 של המאה הקודמת התחילה ממשלת סין להגשים פרויקט יומרני של סיוע חוץ, וסללה כביש באורך של כ-1,400 קילומטרים שחוצה את הרי קראקורם. הפרויקט תבע עשרים שנות עמל, השקעות כספיות עצומות ואובדן חייהם של עשרות פועלים, אבל מאז סלילת הכביש, לפקיסטנים יש כביש מהיר (יחסית), לסינים יש גישה לים גם דרך פקיסטן, ולתושבי הונזה אין יותר שלווה.
עמק הזקנים השלווים
לרובנו זה נשמע מפתיע, שכן פקיסטן אינה נתפסת בתודעה העולמית כמקום שליו במיוחד. אבל במקומות כפריים ונידחים כמו עמק הונזה קשה לזכור את הפצצה הגרעינית, את המתיחות הפוליטית, את לוחמי הטליבן ואת אל-קאעידה. זוהי פקיסטן אחרת, רגועה ומרהיבה. אחת העדויות לכך היא אריכות הימים המופלגת של תושבי העמק.
אין סטטיסטיקה מדעית ומדויקת עד היום, אך רבים טוענים שבהונזה שיעור התושבים מעל גיל 100 הוא הגבוה בעולם. בהיעדר תעודת לידה, ניסו החוקרים לקבוע את גיליהם המדויקים של זקני הונזה. 125? 140? האמת היא כנראה באמצע. הכביש החדש הביא בין היתר גם חוקרים סקרנים, שרצו לדעת מדוע ברכת יום ההולדת "עד 120" נחשבת כאן כמעט לעלבון.
מה תורם לחיים כל-כך ארוכים של תושבי הונזה? ותיקי המקום מצביעים על שלוות חייהם כגורם מרכזי. לצעיר הונזאי גולה שפגשתי באיסלאמבד הסבר אחר לתופעה: "רוב הצעירים עלו על כביש קראקורם ונטשו את הונזה, בחיפוש אחרי מקורות פרנסה במרכז פקיסטן. לכן ברור שחלקם של הזקנים באוכלוסייה גדל מאוד". אבל גם ההסבר הרציונלי הזה לא מסביר את הגילים התנ"כיים כמעט של זקני הכפר. אחדים מהחוקרים טוענים שיש מה ללמוד מהתזונה ההונזאית: מי שממעיט לאכול בשרים ושמנים וצורך בעיקר פירות, ירקות ודגנים, לא ידע מחלות לב, כבד וסרטן, מחלות שאכן כמעט שלא מוכרות בהונזה.
מעבר לכך, מצביעים כולם על השלווה ועל האושר כמתכון מרכזי לאריכות ימים. צוקים מושלגים ממסגרים את נופי עמק הונזה, פריחת עצי הפרי באביב והשלכת בסתיו צובעות את הנופים בשלל צבעים עזים. עלי הנהג מספר לי על כלכלת הונזה בחורף הארוך, הקר והמושלג בכפרו: "במשך כחמישה חודשים אנחנו כמעט שלא יוצאים מן הבית. למבוגרים אין עבודה בחורף, והילדים לא יכולים להגיע לבית הספר, הנמצא במרחק של כעשרים קילומטרים. בכל התקופה הזו אנחנו עסוקים בשמירת החום בבית, ובהעברת כספים מאחד לאחר: הספר משלם למכולת, בעל המכולת לשוחט, השוחט לבעל בית הקפה ובעל בית הקפה חוזר לספר...".
הסבר אחר שהם מציעים לשלווה באזור הוא דתי. כ-90% מתושבי הונזה הם עיסמאעילים, פלג באסלאם השיעי, המונה כיום כ-15 מיליון מאמינים המפוזרים על-פני 25 מדינות. במדינה עם רוב סוני המתכתש ללא הרף עם מיעוט שיעי, תושבי הונזה העיסמאעילים מציגים דגם שליו במיוחד גם של אסלאם. גם הם, כמובן, מגדירים את עצמם כמפיצי האסלאם האמיתי, ולועגים לשני הזרמים הגדולים: "הם לא מבינים את האסלאם. מוטב שילמדו מאיתנו לפני שהמדינה תתפרק. אנחנו לא מאמינים באלימות ולא במלחמות. אנחנו מאמינים רק בשלוות הבדידות ובאל הגדול".
נידח ויפהפה
אבל מאז שיש כביש, כאמור, השלווה הולכת ונפרמת. כבר אי-אפשר להישאר כל החורף בבית ולספר סיפורים. בעיירה כארימאבד (Karimabad) אני פוגש את עלימדאד קוויזילגול, שמתלונן: "חיינו השתנו מקצה לקצה מאז שהמכוניות מזהמות ומרעישות את הסביבה. הרוחות והשדים נטשו אותנו. האלים כבר לא מתפקדים כמו פעם, וגם השמאנים הולכים ונעלמים". לדבריו השמאנים לא הסתגלו למהפכה הרועשת ששטפה את הונזה. בהתחלה, פה ושם עוד הצליחו הקסמים והכישופים, אבל בשנתיים האחרונות השמאן השתגע לגמרי, ועכשיו כבר אי-אפשר להיעזר בו. עלימדאד חוזר ושוקע בנגינה עצובה על כלי נגינה עתיק ומתגעגע לתקופה שבה לא היו עשירים ולא עניים, לא היו פשע וזנות, וגם לא משטרה.
הכביש אכן גרם לשינויים מפליגים. לא רק בתפקוד השמאנים ובחשיפת האזור להשפעות זרות, אלא גם באורח החיים המסורתי כולו. בימים העתיקים התבססה כלכלת הונזה בעיקר על פירות, על סחר בעבדים ועל שוד שיירות שנעו בדרך המשי העתיקה. בהמשך הפכו רבים לאיכרים. כיום איכרים רבים נטשו את השדות והקימו בתי מלון לתיירים. צעירים שלא מצאו עבודה בתיירות עברו לערים הגדולות. מוזיקה מודרנית החליפה את צלילי הכלים המסורתיים, ואריגת שטיחים ובגדים מצמר הפכה לתעסוקה של הזקנים בלבד, המסרבים להסתגל לג'ינס. אך למרות כל המהפכות הללו, הונזה נשארה עדיין מקום נידח ויפהפה, שרק זרים מעטים מגיעים אליו, רובם מטפסי הרים המנסים את מזלם בכיבוש פסגות שחלקן לא ידעו רגל אדם מעולם.