גביע המדינה יכול לעיתים קרובות לדכא ולשעמם אפילו את הזן הנכחד שנקרא "אוהדים שרופים של כדורגל ישראלי", כאלו שעוקבים באדיקות אחרי משחקי הליגה. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה היה גמר גביע גדול ובלתי נשכח, עם שתי קבוצות דומיננטיות ומלהיבות. אינטואיטיבית, צריך להפליג 22 שנה אחורה בזיכרון עד ל-1989 כדי למצוא אותו: ה-3-3 בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים (3-4 לבית"ר בפנדלים). מאז, הגמרים לרוב הם חד-צדדיים, או שהם סתם משחקי כדורגל מותחים ונטולי-כדורגל.
מעבר לרמת הכדורגל הבעייתית בגביע הישראלי, יש גם את העניין הבנאלי שבסופו של דבר מדובר בתואר משני בחשיבותו וקל יחסית להשגה. גם טקס נוצץ ומנופח במעמד נשיא המדינה לא יכול להשכיח את העובדה הפשוטה שכדי לזכות בגביע, אתה צריך בסך הכל לעבור חמישה משחקים במשך עונה שלמה. זה בא לידי ביטוי במהלך העשור הקודם עם זכיות בגביע של קבוצות נחותות כמו סכנין והפועל ר"ג. האליפות, מנגד, לא יצאה אפילו פעם אחת בשנות ה-2000 מהטריטוריה של "ארבע הגדולות".
***
אבל אולי שנת 2011 תצליח להחזיר משהו מהיוקרה האבודה של הגביע. אתמול (ד') קיבלנו חצאי גמר מצוינים (במיוחד הקרב השקול ומרובה-השערים בין נתניה לחיפה). האצטדיון היה מלא בחלק מסוים מהערב (טוב נו, 90% תפוסה), והכל גם הצטלם נורא טוב ב-HD, ממש כמו באירופה.
וחוץ מזה, יש גמר לא רע בכלל שמחכה בפתח. הפועל ת"א ומכבי חיפה הן שתי הקבוצות הכי טובות שיש לכדורגל הישראלי כיום להציע. וזה לא עניין של מה בכך ששתיים כאלו נפגשות במעמד הגמר: הפעם האחרונה שבה האלופה וסגניתה נפגשו באותה עונה בגמר הגביע, היתה ב-1991, אז זה הסתיים עם דאבל של מכבי חיפה על הראש של הפועל פתח תקווה.
***
גמר הגביע השנה אמור להיות טוב בגלל עוד כמה עניינים נוספים שיהפכו אותו לקצת יותר חשוב ממה שהוא באמת. עבור מכבי חיפה, זכייה בדאבל על חשבונה הישיר של הפועל ת"א תהיה סגירת מעגל מושלמת, שלא לומר נקמה מושלמת, אחרי אירועי העונה הקודמת; בשביל הפועל, הגביע הוא השאריות היחידות שנותרו לה העונה, אחרי שסיפור האליפות כבר נגמר. את הקלישאה "הרבה יוקרה מונחת" המציאו בדיוק על מפגשים כאלו.
קצת אחרי קמפיין טוב בליגת האלופות ומעט לפני 1-4 דורסני ומרשים על מכבי חיפה בבלומפילד במהלך העונה, טען יוסי אבוקסיס כי מדובר ב"קבוצה הטובה ביותר בתולדות הפועל ת"א". התוצאות של הפועל באותה תקופה אמנם עשו קצת שכל בדברים האלו של עוזר המאמן, אבל היכולת של הפועל החלה מאז לדעוך בעקביות. אם "הקבוצה הכי גדולה של הפועל" תסיים עונה עם אפס תארים, האבחנה של אבוקסיס תיראה כמו בדיחה של בזוקה.
במכבי חיפה הנושא הזה קצת פחות מתוסבך: הם יודעים שאיך שהם לא יהפכו את זה, הקבוצה הנוכחית שלהם רחוקה מלהיות הגדולה בתולדותיהם. זו לא הקבוצה של ברקוביץ'-מזרחי-עטר שלא הפסידה משחק ליגה אחד בכל עונת 1993/94; זה בטח לא לגיון הזרים האדיר פראליה-יעקובו-רוסו-ז'וטאוטאס שהוביל את חיפה לקמפיין הכי טוב של מועדון ישראלי בצ'מפיונס ליג ב-2002/03. מצד שני, שתי הקבוצות האלו של מכבי חיפה לא זכו בדאבל וגם לא היו קרובות לכך.
בספרי ההיסטוריה נרשמים למועדונים ולמאמנים דאבלים. פחות מעניינת את הספרים העובדה שהדאבל של אלי גוטמן, למשל, הושג בזכות קיזוז. באותה מידה, אם אלישע לוי יזכה בדאבל ב-2011, אף אחד לא יזכור לו שאת רוב המשחקים השנה הוא ניצח עם כדורגל של מחרטות ושפכטלים, בניגוד לכדורגל הקצפת שאפיין את מכבי חיפה של פעם. עם משהו אחד ההיסטוריה נוטה לא להתווכח: מבחן התוצאה.