צריך מוח יצירתי במיוחד כדי לטעון שעונת 2010/11 היתה עונת כדורגל טובה. תראו למשל לכמה מועדונים גדולים בכדורגל האירופי (שהוא כמובן הזירה הכי חשובה ומכאן מייצג הכי טוב את הענף) הייתה עונה לא טובה: ליברפול (לא השיגה כרטיס לצ'מפיונס); צ'לסי (הייתה בצלילה ספירלית שעלתה לה באליפות); ריאל מדריד (ביחס לכמות הכישרון בסגל); רומא ויובנטוס (מקום שישי ושביעי בהתאמה בליגה, יובנטוס גם הודחה בשלב הבתים בליגה האירופית); באיירן מינכן (אפס תארים, לא התמודדה על האליפות); ליון (מקום שלישי רחוק בליגה).
אפילו מנצ'סטר יונייטד ומילאן, שזכו באליפויות, לא מאוד הרשימו. ליונייטד הספיקו 77 נקודות כדי לזכות בתואר. לפני שנתיים ליברפול סיימה שנייה (אחרי יונייטד) עם 86 נקודות. מילאן ניצלה שדה חלש בליגה האיטלקית אבל נחשפה כקבוצה בינונית מינוס במונחים אירופיים כשטוטנהאם הדיחה אותה בשמינית גמר הצ'מפיונס. גם להרבה מהכוכבים זאת היתה עונה לא מוצלחת: וויין רוני (15 גולים בכל המסגרות לעומת 40 בעונה הקודמת), פרננדו טורס (13 לעומת 23), סטיבן ג'רארד (4 גולים ב-21 משחקים בפרמיירליג), דייגו פורלאן (השחקן הכי טוב במונדיאל למי ששכח, כבש 8 גולים בליגה הספרדית לעומת 32 לפני שנתיים), דידייה דרוגבה (16 בכל המסגרות לעומת 44 לפני שנה), אריאן רובן וקאקה ששוב היו יותר פצועים מבריאים.
***
אבל המבחן הבאמת משמעותי של עונה בסופו של דבר הוא לא המספרים. אלא הרגעים. כמה רגעים גדולים, רגעים שאי אפשר לא לדבר עליהם עם אנשים אחרים אחר כך, רגעים שמספרים סיפור יותר גדול על שחקן או מועדון או עיר או מחוז, רגעים מתגמלים על כל השעות שהשקעת בספורט הזה שתודו, יכול להיות משעמם לפרקים ארוכים גם ברמות הכי גבוהות, כמה רגעים כאלה קופצים לכם לראש כשאתם חושבים על העונה? אני יכול לחשוב - בלחץ - על ארבעה: ה-0-5 של ברצלונה על ריאל בקלאסיקו הראשון; המספרת של וויין רוני שמנצחת למנצ'סטר יונייטד את הדרבי החשוב נגד מנצ'סטר סיטי בליגה; הרנסאנס של ראיין גיגס נגד צ'לסי ברבע גמר הצ'מפיונס; וראול ושאלקה מביסים את אינטר 2-5 בסן סירו באותו שלב. זה לא הרבה. אבל זה לא חריג בכדורגל: כמה רגעים כאלה אתם זוכרים מהמונדיאל בדרום אפריקה?
כדורגל הוא במהותו ספורט בעייתי מבחינת התגמול לצופה. הוא נותן לצופה - אובייקטיבית ולא רק ביחס לענפים אחרים - כמות קטנה עד זעומה של מהלכים איכותיים/מעניינים/חשובים בכמות גדולה של דקות. הוא גם סרבן שינויים קיצוני: בבערך 120 שנה של כדורגל היו בסך הכל חמישה שינויים משמעותיים בחוקי המשחק - חילופים, כרטיסים, חוק הנבדל, דו-קרב פנדלים, והאיסור על מסירה לשוער ברגל. קחו למשל את הכרטיסים: האם לא ברור שהשיטה הנוכחית פשטה את הרגל? כמה משחקים שראיתם נהרסו כי שחקן קיבל אדום בשלב מוקדם? לא הגיוני לשקול להכניס עוד כרטיס, שאולי ירחיק שחקן לפרק זמן מסוים (נניח 10-15 דקות) על עבירות מסוימות, במקום לחרב משחקים?
ואיפה ההיגיון בחוק שמטיל עונש כפול - אדום ופנדל - על עבירה שמונעת שער ברחבה? או בפנדלים שנשרקים על עבירות בשוליים של הרחבה שבוודאות לא מנעו שער? ולמה אף חומה לא עומדת אף פעם אפילו תשעה מטרים מהכדור בבעיטות עונשין? ולמה אסור להחזיר למשחק שחקן שהוחלף? ואיך עדיין, בשנת 2011, אין איזשהו אלמנט טכנולוגי שיפתור מחלוקות על קו השער?
ענפים אחרים מתייחסים לשאלות כאלה ומשתנים על בסיס קבוע. בפוטבול נתנו למאמנים שני ערעורים על קריאות שיפוט באמצעות שימוש במצלמות הטלוויזיה: זה הפך את המשחק להרבה יותר צודק. בבייסבול הנמיכו את הגבעה של הפיצ'ר כדי לתת יתרון לחובטים אחרי כמה שנים של דומיננטיות מוגזמת של הפיצ'רים. בכדורסל הכניסו את קשת השלוש שריווחה את המשחק ואפשרה לקבוצות לחזור מפיגורים גדולים. בכדורעף שינו את שיטת הניקוד ב-1999. בפורמולה 1 הכניסו העונה לכל מכונית כפתור שמשפר את האווירודינמיקה ומאפשר יותר עקיפות, שזה מה שהצופים רוצים לראות. בטניס אין יותר מחלוקות בין שופטים לשחקנים בזכות מערכת "עין הנץ" שנהייתה אולטרה פופולרית בקרב האוהדים ביציעים. אפילו בג'ודו ביטלו את הקוקה - הניקוד הכי נמוך - כי הצופה לא יכול להבחין בתרגיל.
הענפים האלה נדרשים לשינויים כי הם צריכים לעבוד בשביל לשמר ו/או להגדיל את הקהל שלהם. הכדורגל לא צריך לעבוד בשביל כלום: הקהל שלו נשאר נאמן ברמה ברסלבית למשחק גם אם המשחק לא מראה שמץ של עניין ברווחתו. ועונה לא טובה אבל בהחלט לא חריגה, בין אם היא חלק ממגמה מסוימת ובין אם לאו, לא תשנה את זה.