ההתחלה מבטיחה. עם התמונות הראשונות מתוודעים הצופים לפוליטיקאי צעיר, רב חן, קל דיבור, שמצטלם עם שועי עולם: ממדליין אולברייט ועד מייקל בלומברג, שמתברר כי הוא האיש הצעיר ביותר בהיסטוריה, רק בן 24, שהצליח להיבחר אל בית הנבחרים. אבל אז נופלת עליו טרגדיה, לפחות במונחים פוליטיים: עיתון מקומי מפרסם תמונה ישנה שלו, שצולמה בעת לימודיו, בה הוא חושף, בשובבות אופיינית, את אחוריו למצלמה. התמונה אומנם מונעת ממנו את הבחירה הבטוחה לסנאט, אבל נאום ההפסד, שבו הוא פותח את סגור ליבו, ונואם נאום שאינו אופייני לפוליטיקאים חלקלקים, משאיר אותו בעין הציבור.
ההמשך מבלבל. לפתע אנחנו מגלים קבוצה של אנשים, חשודים, חבושים בכובעים, שעוקבים אחר הפוליטיקאי האהוב, שבינתיים פרש לו לעסקים פרטיים, ומנסים למנוע ממנו לעלות לאוטובוס.
אבל הוא מצליח לעלות, ושם הוא פוגש באשה יפה - בגילומה של אמלי בלאנט, המוכרת מתפקידה ב"השטן לבש פראדה", אשה שכבר פגש, לרגע אחד, בשירותים ציבוריים, בליל ההפסד שלו בבחירות.
עם הנעת התסריט אנו מבינים אט אט כי האנשים החשודים הם מלאכים, או כפי שהם קוראים לעצמם "אנשי משרד ההתאמה", שבידם מפות חיים של כל אחד מאיתנו, ההולכים על פני תבל, ותפקידם לדאוג שאף אחד מאיתנו לא ייצא מהתלם שתכנן לו היו"ר.
חולמים על עתיד מבטיח
יש להודות שכינויו של אלוהים, או כוח עליון, בתור יושב-ראש, הוא לא פחות מגאוני, דבר שאי אפשר לומר על מאט דיימון החינני, שאמנם מגלם בתוכו מרכיבים משכנעים של עוצמה גברית עם שובבות ילדותית, אבל הוא אינו מצליח לגלם את הפוליטיקאי בשאר רוח יוצא דופן.
בהמשך מגלים הצופים כי מסלול חייו של הפוליטיקאי אמור להביא אותו עד לתפקיד נשיאות ארה"ב. אבל אליה וקוץ בה, כי במידה שחייו יתחברו אל הצעירה בה הוא חושק, הוא לא יגיע אל אותו תפקיד רם.
החור שבנפש
בסרט יש אמירה מעניינת שתוהה האם אותו חור בנפש ובלב שמניע אותנו אל עבר קריירה מצליחה יתמלא כשנפגוש את הנפש התאומה שלנו, כי הרי אם נפגוש את "האחד, האחת", לא יהיה חור בלב, ומכאן שלא יהיה דרייב, ואם לא יהיה דרייב, נעשה רק דברים שאנחנו רוצים, ולא דברים שאנו באמת רעבים להם.
היו"ר אף מוסיף חלק נוסף לבעיה: מילא שהוא מוכן לוותר על עתיד מבטיח, תמורת חיים מלאי אהבה וסיפוק, אבל מה עם העתיד שלה, האם גם עליו אתה מוכן לקחת אחריות: כי גם היא, רקדנית בתחילת דרכה, תוכל להגיע אל שיאי הקריירה שלה, ולתואר פרימה בלרינה בעלת שם עולמי, רק במידה ותישאר לבד, לא תפגוש את שאהבה נפשה.
השאלה הזו מעניינת, וראוי היה שידונו בה, בקולנוע בכלל, ובסרט הזה בפרט, אבל בסופו של יום, גם אם הסרט מבוים בצורה סוחפת, וגם אם צמד השחקנים עושים עבודתם נאמנה, הבעיה המרכזית של "נגד כל הסיכויים" זה שילוב הז'אנרים - קומדיה רומנטית ועלילה עתידנית - שלא מצליח להתחבר, וצריך היה תסריט הרבה יותר חכם, שהיה מעז ללכת רחוק יותר, כדי לבוא אל הצופים בהפוכה, להפתיע אותם באמת, ולגרום להם לרגעים ארוכים יותר של הנאה.
נגד כל הסיכויים, בימוי: ג'ורג' נולפי, ארה"ב 2011