אנחנו צמאים לדםמזל טוב: עכשיו גם השופט העליון יורם דנציגר בקו האש. למה? כי הוא דחה את ביצוע עונשו של משה קצב, ואנחנו לא אוהבים את זה. מי זה אנחנו? כולנו. החל בתקשורת שמבקרת וממתגת את דנציגר כמוג-לב שלא הצליח לשים את החותמת הראויה על הפרשה - וכלה באחרון המצייצים בטוויטר שמביעים שאט-נפש מכך שקצב עדיין מסתובב חופשי.
תכל'ס - למה אפשר היה לצפות מדנציגר? ההחלטה שלו אולי חריגה, אבל כל המקרה הוא חריג. הציפייה המעושה שצריך לנהוג בקצב כבכל אזרח היא קצת מטופשת, לא? הרי הוא לא קיבל "טיפול" רגיל גם בדברים רבים נוספים. טרם נתקלתי במואשם באונס שקיבל כל-כך הרבה תקשורת כמוהו, למשל, ולכן הגיוני לצפות גם מדנציגר שינהג בזהירות רבה יותר בהחלטתו, כי זו אינה החלטה "רגילה".
העניין הוא שהציבור צמא לדם. ואם אנחנו לא מקבלים את הדם - גם עם זה למדנו להתמודד. השיטה: לצאת בעליהום. מתקפת אנטי. לרדת על דנציגר, להיגעל מקצב, להשחיז עט או מקלדת כדי לנסח את המשפטים הכי דוקרים וכואבים. בזה, אנחנו מצוינים. מסתבר שאין חזק מכוח האנטי שלנו, ואנחנו מוכיחים את זה בכל יום מחדש.
אנחנו לא היחידים. לבמאי הדני המוזר לארס פון טרייר לא היה מה לומר אתמול (ד') במסיבת עיתונאים בקאן, אז הוא יצא באמירות אנטישמיות בוטות. צודק - זה עשה כותרות. הוא מדוכא, לא כל-כך הולך לו בזמן האחרון, ואין כמו לצאת נגד משהו כדי לקצור קצת יחסי ציבור.
הדוגמאות לכוח האנטי הן רבות. אמנם כבר קרו המון דברים מאז (ליאו עזב את בר, מריה עזבה את ארנולד), אבל אם נתאמץ לרגע להיזכר מה התרחש פה רק לפני 4 ימים, נודה שחווינו רגע די מפחיד.
מאות פלסטינים ניצלו את סימבוליות יום הנכבה והחליטו לרמוס את גדרות הגבול מסוריה ומלבנון ולצעוד לתוך ישראל. וכשהמון צועד עם כוח אנטי כזה גדול, זה יכול להיות לא סימפטי.
כשחושבים על זה, הפלסטינים הם עם שנולד בגלל רצונו לצאת נגד. לפני שהם יצאו בכל הכוח כנגד הקמת מדינת ישראל, ולאחר מכן כנגד הכיבוש, הם בכלל לא היו עם, אלא סתם התגוררו באזור. אבל לאורך השנים הם התאחדו יותר ויותר מול תקומת ישראל. האנטי עזר להם לקבל גם תמיכה של ארצות ערב, שמעולם לא היו בעדם - להיפך. הכול מבוסס, בעצם, על הנגד ולא על הבעד.
המון פעמים אנחנו מגיעים לשיא שלנו כשאנחנו יוצאים נגד משהו. אבל מתי בפעם האחרונה הכנסתם את כל הנשמה שלכם לעשייה ולבנייה של משהו חיובי, ולא ליציאה נגד משהו שעשה מישהו אחר? כשחושבים על זה כך, זה יכול להיות די מביך. אנחנו יודעים להתנסח מצוין לגבי כל מה שאנחנו לא, אבל ככל שעובר הזמן, שוכחים יותר ויותר את מה שאנחנו כן.
אבו-מאזן פרסם שלשום (ג') מאמר שערורייתי ב"ניו-יורק טיימס", שבו הוא הציג היסטוריה כל-כך מעוותת של ישראל, הפלסטינים והאזור, שהשאיר את הישראלים ממש פעורי פה. אז מה עשינו? הגבנו.
במסגרת יכולתו המופלאה לדעת מה הוא לא רוצה, אך להישאר לחלוטין בערפל לגבי מה שהוא כן רוצה, נתניהו שחרר תגובה על כך שאבו-מאזן משכתב את ההיסטוריה. זה נכון מאוד, אבל זה שוב משאיר אותנו רק בעמדת ה"נגד". אנחנו בעיקר מגיבים. משהו קורה - אנחנו צוחקים, או בוכים, מרימים גבה או צועקים.
התעצבנו נורא על המאמר של אבו-מאזן. אבל האם היה עולה בדעתנו לכתוב מאמר משלנו? ואם כן, מה היינו כותבים בו? בכלל, מתי בפעם האחרונה חשבנו לספר את הסיפור שלנו?
הבת שלי, למשל, כבר בכיתה ט', וטרם למדה את ההיסטוריה של ישראל כחלק מתוכנית הלימודים. למה זה? למה אנחנו צריכים לחכות שמישהו יכתוש את המורשת שלנו כדי להתחיל לצאת נגדו, ורק להגיב, במקום להשריש עמוק יותר את המורשת שלנו כדרך חיים? אולי כי יותר נוח ונעים להתעצבן על אחרים.
אנחנו נגד מחירי הדלק הגואים, נגד שטייניץ, נגד ביבי, מרוצים כשבוועדת הכספים עושים לראש הממשלה מחטף בלי להבין שאי אפשר לנהל מדינה במחטפים, ונדמה ששכחנו מה זה להיות בעד משהו. גם כאינדיבידואלים - עד כמה אתם עסוקים רק בבניית הדרך שלכם? ולעומת זאת, כמה אתם עסוקים בביקורת, או בקטילת רעיונות ויוזמות של אחרים?
יום הנכבה הוא יום "נגד" קלאסי. אז כן, אנחנו יכולים לתפוס על זה טרמפ וגם לצאת נגדו, כפי שעשתה השבוע עמותת "אם תרצו" עם ספרון ה"נכבא חרטא" שלה. אנחנו גם יכולים להיות אנטי לאנטי, כפי שהשמאל מיד מתייצב נגד "אם תרצו", ולא באמת משנה מה נאמר.
עם ה"נגד" אפשר ללכת דרך ארוכה, אבל לאן מגיעים בסוף? גם אם יש מדי פעם "נגד", אי-אפשר שהוא יהווה את המניע כל הזמן. הוא צריך להיות כלי שמשרת אותנו בדרך שבחרנו להיות בעדה, ולא מטרה בפני עצמה.
עם כל הכוח המופלא והסוחף שיש באנטי, כדאי שנתאמץ לזכור מי אנחנו, במה אנחנו מאמינים, לאן אנחנו רוצים ללכת, ולגבי מה אנחנו בעד.
