לפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב
טוב, הרולאן גארוס כבר ממש כאן ובוודאי שמתם לב שאין שום נוכחות של טניסאי ישראלי (גברים) בטורניר היחידים. אפילו לא במוקדמות. הסיבה האמיתית? קצת לא נעים להגיד, אבל החימר פשוט לא בשבילנו. דודי החליט לוותר על עונת החימר כולה. וגם אצלי החיבור עם החימר הוא לא סיפור אהבה.
לפני שאתם "שופטים" אותנו על הבריחה מחימר ושואלים איך יכול להיות שפעם ישראלים שיחקו על חימר, אז יש כמה דברים שצריך להבין. קודם כל, ההצלחה שאני חווה עכשיו עם עלייה בדירוג העולמי (246 - שיא קריירה) מביאה איתה בעיקר לחץ לרדוף אחרי נקודות דירוג. עשיתי אמנם 64 נקודות מתחילת השנה, שזה יותר מפי 3 ממה שעשיתי בשנה שעברה עד התקופה הזאת, אבל זה כלום. כי במשך שלושה חודשים לא עשיתי נקודות בכלל, מה שגרם לי ללחץ עצום בגלל הידיעה שממש בקרוב אני צריך להתחיל להגן על נקודות שעשיתי בשנה שעברה.
להגן על נקודות על חימר? אין סיכוי. חבל על הנסיעות שלי אפילו. ככה מצאתי את עצמי מאז שהתחילה עונת החימר משחק מעט מאוד תחרויות ובעיקר יושב על התחת ומחפש מקומות לנסוע אליהם. לצערי הרב, כשגדלנו היו רק 2 מגרשי חימר בישראל ברמה מאוד נמוכה ותמיד מצאנו את עצמנו מתאמנים על המשטח הקשה. היום אנחנו משלמים את המחיר. למי שלא משחק קשה להסביר את ההבדלים האלו ועד כמה הם לא ניתנים לשיפור בתקופת זמן כל כך קצרה. המשטח איטי, הכדורים קופצים גבוה והנקודות יותר ארוכות. זה מילא, הבעיה היא שהתנועה על המגרש שונה לגמרי ממשטח קשה. אם הייתי רוצה היום להתחרות כמו שצריך על חימר, הייתי צריך להתאמן באירופה לפחות חודשיים בלי תחרויות רק כדי להתרגל לתזוזה הנכונה על המגרש, להתרגל לגובה שהכדור קופץ ולכושר הגופני שהמגרש הזה מצריך. איפה יש לי חודשיים לעזוב את הכל כדי להתכונן לעונת חימר.
איך נראית הבריחה מחימר במספרים? עד היום שיחקתי על חימר בכל הקריירה (בהגרלות ראשיות של טורנירי פיוצ'ר וצ'לנג'ר) 6 משחקים, לעומת 281 על משטח קשה.
***
לפחות זה לא רק אני. מהשהות שלי עם דודי בדרום קוריאה גיליתי שגם הוא לא סובל את החימר הארור. דודי חווה את אותו דבר כמוני, הוא יצא כבר מהמאייה הראשונה ובגלל חוסר היכולת להיכנס להגרלה ראשית של טורנירים גדולים הוא נאלץ לשחק כמה צ'לנג'רים , שגם כאלו אין יותר מדי השנה בגלל המצב הכלכלי והעובדה שכמות הטורנירים נחתכה משמעותית. החוסר בטורנירים והביקוש הגדול גרמו לכך שגם ה-cut off (סף דירוג הכניסה לתחרויות) נהייה הרבה יותר גבוה. למשל עכשיו בפאריז ה-cut למוקדמות הוא דירוג 222 כשבדיוק לפני עשר שנים הוא עמד על 287. כך שאני בחוץ "חזק". זה גרם לי לבוא לארץ ולשחק בטורנירי פיוצ'ר בניסיון לאסוף כמה פירורים. וגם דודי החליט שעדיף נקודות בטוחות ביד בטורניר קטן על פני ריצה לפאריז שם היה נאלץ לשחק מוקדמות.
עד כמה שזה מוזר, דווקא ככל שאני מתקדם בדירוג אני מוצא את עצמי משחק פחות. הריצה אחרי נקודות ואי היכולת להיכנס לטורנירים גרמה לי לשחק אולי חצי מכמות התחרויות ששיחקתי עד התקופה המקבילה ב-2010. להגן על נקודות זו משימה לא פשוטה בכלל ורודפת אותך כל הזמן המחשבה בראש, לא משנה מה הדירוג שלך או כמות הנקודות שיש לך להגן.
אני יושב עם דודי לארוחת ערב ואנחנו מיד עובדים לדבר על מתמטיקה. אני אומר לו ש"המצב שלי בקאנטים, יש לי להגן על 25 נקודות בחודש הבא, אחרת אני טס למטה בדירוג". הוא מסתכל עליי ומחייך, ואומר לי "המצב שלך טוב, יש לי להגן בשבוע הבא על 80 נקודות, ובשבוע אחרי זה על 20 ובשבוע אחרי זה על עוד 40". אני מסתכל עליו ושותק.
ואז אני חושב שיחסית המצב שלו לא רע בכלל: איך דיוקוביץ' יגן בשנה הבאה על כל הנקודות שהוא עושה עכשיו?