"העדתו של עד שאינו יודע מה יעלה בגורלו: האם התיק נגדו ייסגר, או יוגש נגדו כתב אישום, יוצרת מצב בו העד תלוי ברצונה הטוב של התביעה, ועדותו עלולה להיות מושפעת מרצונו לרצות אותה".
את הדברים הללו כתב ביום חמישי האחרון שופט המחוזי בתל-אביב, צבי גורפינקל, במסגרת החלטתו כי דן פייג, אחד מעדי התביעה במשפט הלבנת ההון בבנק הפועלים (תיק ארקדי גאידמק) לא יעלה לדוכן העדים, עד שהפרקליטות תחליט אם להגיש נגדו כתב אישום בפרשה או לסגור את תיק החקירה בעניינו.
פייג נחקר באזהרה במשטרה בנוגע לפרשה לפני שנים מספר, ועד עצם היום הזה, ולמרות שהוגשו כתבי אישום נגד המעורבים המרכזיים בתיק, טרם התקבלה בפרקליטות החלטה אם להעמיד אותו לדין פלילי.
המקרה של פייג מהווה רק דוגמה בודדת לבעיה נפוצה, ממנה סובלים חשודים בפלילים בישראל, שנדרשים להעיד נגד חבריהם, לפני שהם יודעים אם הם עצמם יועמדו לדין בגין מעורבותם באותן פרשות.
חסדי הפרקליטות
מקרה דומה ניתן למצוא, למשל, במשפטו של דוד ואנונו, ראש אגף חקירות ומודיעין ברשות המסים. משפטו של ואנונו, המואשם בין היתר בשוחד וסחיטה באיומים, החל בשבוע שעבר, וראשון העדים שהתביעה זימנה להעיד נגדו הוא שותפו למעשים לכאורה, היועץ הפוליטי של מנכ"ל קדימה, יואל מוגמי, שהפרקליטות עדיין לא הודיעה אם היא מתכוונת להגיש נגדו כתב אישום בפרשה. במצב דומה צפויים להימצא בקרוב גם יתר החשודים בפרשה.
הדרישה הזו ממוגמי, פייג ודומיהם - לתת עדות מהימנה במשפט של נאשם, כשהם יודעים כי גורלם נתון בידי הפרקליטות, שמנסה להרשיע את אותו נאשם - היא בלתי אפשרית ופוגעת קשות בזכויותיו של החשוד, אך בעיקר בזכויותיו של הנאשם, שמצפה לקבל דין צדק.
הסיטואציה הזו, חשוב לציין, היא גם קיצונית הרבה יותר מזו שבה מזמנת הפרקליטות לעדות שותף לעבירה, שמשפטו עדיין מתנהל, במשפטו של חברו לביצוע העבירה (מצב שהיה אסור בישראל עד שנת 2006, אז שינה בית המשפט העליון את ההלכה שכונתה "הלכת קינזי", והתיר אותה, בתנאים מסוימים).
זאת מכיוון שעד, שטרם הוחלט אם להעמידו לדין, נתון לחלוטין לחסדי הפרקליטות, והאינטרס שלו לרצות אותה הוא גדול הרבה יותר, מאשר של עד שכבר התקבלה החלטה להעמידו לדין, והוא נאבק על חפותו בבית המשפט.
מחסור בתקציבים
ומהן הסיבות לתופעה הבעייתית? במקרה של פייג הסביר התובע, עו"ד שרון פרידמן, כי הסיבה שהפרקליטות טרם החליטה אם להעמידו לדין היא שמדובר ב"מקרה גבול", וציין כי ההחלטה תתקבל בהתאם לעובדות חדשות, שעשויות להתגלות במהלך פרשת התביעה.
במקרה של מוגמי, ההסבר שסיפקה הפרקליטות לכך שהוא וחשודים נוספים בפרשת ואנונו מעידים בתיק, לפני שהתקבלה החלטה אם להעמיד אותם לדין, הוא אפילו יותר מדאיג: מחסור בכוח-אדם בפרקליטות. התובעת שמנהלת את התיק, עו"ד אסתי שלאין, פשוט אינה מסוגלת לעמוד לבדה בעומס הכרוך בניהול תיק נגד כל החשודים במקביל.
וכך, מכתיבים המחסור בכוח-אדם ובתקציבים בפרקליטות את הדרך שבה מתנהלים הליכים משפטיים בישראל, וזכויותיהם של הנאשמים להליך הוגן נפגעות. התופעה הזו היא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת, ויש להפסיקה.
על הרשויות המוסמכות - בין אם מדובר בכנסת, בבית המשפט העליון או ביועץ המשפטי לממשלה - לקבוע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי חשוד בביצוע עבירה לא יוכל להעיד נגד שותפו, עד לאחר שתתקבל בפרקליטות החלטה אם הוא עצמו יועמד לדין.