ענת לב-אדלר, 40, עיתונאית ועורכת בכירה בידיעות אחרונות. מחברת סדרת ספרי המתנה והפנאי המצליחה בישראל. בעבר הייתה העורכת הראשית של שבועון הנוער "ראש 1" ועורכת מוסף הצעירים "פיוז" מבית ידיעות אחרונות. כתבה שעשועונים לטלוויזיה. נשואה. אם לשניים מתגוררת בתל-אביב. ספרה "סוד המזל" יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
- מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?
"הייתי רוצה להשתתף בשיחותיהן המרירות-בוטות של גיבורות המחזה 'שלוש נשים גבוהות' מאת אדוארד אלבי. שלוש גיבורות נרגנות במידה ומשעשעות בתבונה".
- מהם חמשת הספרים העבריים הזכורים לך לטובה?
"'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן, 'דודי שמחה' של ע. הלל, 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי, 'טקסטיל' של אורלי קסטל-בלום ואנציקלופדיית 'תרבות'".
- מיהם הסופרים האהובים עליך ביותר?
"אורלי קסטל-בלום - כי כמעט בכל ספר, היא מצליחה להשליך אותי למחוזות בלתי צפויים ולהחזיר אותי חזרה לעצמי בכל פעם קצת שונה. שולמית לפיד - כי היא ארכיאולוגית ספרותית, שמצליחה להחיות בין הדפים אימאז'ים של תקופות שבהן הייתי רוצה לחיות ולקחת חלק.
"אורנה קזין - כי היא מבטאת בכתיבתה העיונית לא מעט חלקים מהחיים שלנו היום, בתבונה וברגישות שאני מאוד מתחברת אליהן".
- והזרים?
"אליס מונרו - שמבזבזת בכל משפט כל-כך מעט מילים, אבל לעומק, כל-כך לעומק. נורה אפרון - שהייאוש איתה נעשה יותר נוח, כיוון שהיא מלמדת אותי שאפשר לצחוק ולבכות מאותם הדברים ומריאן פרדריקסון שהכירה לי את 'אנה חנה ויוהאנה' הנאבקות, כל אחת בדרכה, על עצמאות נשית המתעקשת לבעבע חרף הנורמות הנוקשות, הניתוק הרגשי והצינה השוררים בלב ומחוצה לו".
- מה מעורר בך השראה?
"כשעומדת לפניי משימת כתיבה אני מפנה את הזמן וכותבת, אני לא ממתינה להשראה".
- איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?
"'בילבי' ו'שרה גיבורת ניל"י' - שתי נשים שלימדו אותי כל אחת בדרכה ובגיל אחר את המשמעות העמוקה של הכוח הנשי".
- מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עלייך את רישומו?
"מדובר בספר שגרם לי לצחוק בקול רם, בלילה, במיטה, ולקרוא בקול, לבן זוגי הישן, שורות שלמות תוך שאני נוערת נעירות חמור - 'זורבה או צ'רלס' של מארק מקוי, סוכן לשעבר של הסי.איי אי, שניכר כי הוא שולט באופן שבו יש לנהוג בנשים. בעוד פרויד לא הצליח להבין מה נשים רוצות וכינה אותנו 'יבשת בלתי מפוענחת', נראה כי מקוי המסוקס הצליח לשרטט את המפה הטופוגרפית ובספרו הוא מנסה ללמד את הגברים לפענח את השרטוטים ולהבין סוף סוף איך נשים חושבות, מרגישות, אוהבות, וכמהות שיתייחסו אליהן. גם אם לא ילמדו את כל הטריקים, גברים (בעיקר כאלה שיודעים לצחוק על עצמם) יפיקו פרצי צחוק בלתי נשלטים במהלך הקריאה בספר. נשים, כמובן, יצקצקו בהסכמה.
- לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?
"לספרי שירה אני חוזרת שוב ושוב (והם תמיד איתי בתיק - לא חשוב מה הגודל שלו. של התיק, לא של הספר. ואם מישהו תהה מה יש לי בתוך התיקים הגדולים, זו התשובה) - אולי מפני שאוזני הנייר המקופלות הן סימני דרך על אוטוסטרדת חיי. לאה גולדברג ונתן אלתרמן שליוו את אהבות הנעורים, יונה וולך שהאירה בפנס מרוכז את גילויי המיניות הראשונים, ואחריה דליה רביקוביץ' המלנכולית ורוני סומק שמדליק בשקדנות תמרורי דימויים של כאן ועכשיו. אגי משעול - המנטורית הגדולה מכולם - שמזקקת עבורי יום יום משמעות מתוך השגרה, ולצידה פאבלו נארודה - הדוור השרמנטי שמשגר שורות של שמש מעולמות קסומים".
- מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?
"שיעורי ספרות יכולים לפרוח רק היכן שנובטת אהבת ספר, ואהבת ספר יכולה להתעורר רק היכן שאין מחסום בין הילדים לבין השפה בה הספרים כתובים. עולם ללא אנשים קוראים הוא עולם צר גבולות, עצוב וחדגוני, והרבה לפני שמדברים על שיעורי הספרות בבית הספר, צריך להתחיל ממה שהילדים נחשפים אליו בבית, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, וילדים שרואים דרך קבע הורים שקוראים ספרים, יהפכו להיות מבוגרים קוראים. וכמובן, חייבים להיפטר כבר מהשאלה הזו: 'למה התכוון המשורר'. אליס מונרו אמרה פעם שלשאול משורר למה הוא התכוון זה כמו לרצות לפגוש את האווז, כי נהנית לאכול את הכבד שלו".
- איך נולד ספרך החדש "סוד המזל"?
"האחיין שלי, עילי אדלר, זכה באליפות ארה"ב באבן נייר ומספריים (משחק החימום של שחקני הפוקר המקצועיים). שיחה איתו על מזל ומקריות שיגרה אותי לחקור את הנושא המרתק הזה. אני חייבת להודות שכתיבת הספר שינתה אצלי לא מעט באופן ההתנהלות והחשיבה, בעיקר ביכולת החדשה שהצלחתי לסגל לעצמי - להתחבר לשינויים ממקום של ציפייה ולא ממקום של חשש".