מאי 2010. בדיוק לפני שנה כתבתי כאן טור מהרהורי לבי, בלי מעורבות רגשית, כאוהד לכל דבר, למה לדעתי מגיע לגלבוע/גליל לזכות באליפות. הייתי אז אחרי עונת פרישה איומה עם נהריה שבסיומה ירדנו ליגה. כתבתי על החיבור הטבעי שלי לגליל ועל הקרבה לתנועה הקיבוצית ולהתיישבות העובדת, ועל קטש וליובין שמגיע להם מכיוון שהם לא רק מאמנים כדורסל אלא מלמדים כדורסל.
כמה ימים אחרי שגלבוע/גליל הגשימו את הנבואה שלי וזכו באליפות, קיבלתי קריאה לבוא ולהיות עוזר מאמן בקבוצה. לא היה שמח ממני. ממצב של אאוט-סיידר הפכתי לאחד שמעורב רגשית, מקצועית, חברית, תלוי בשחקנים שאתמול היו בקושי עמיתים לענף. אבל די מהר הבנתי שאני מגיע לקבוצה אחרת לגמרי. חמישה מכוכבי אותה אליפות - פארגו, רנדל, דאוול, סוואן וכדיר - "נבזזו" מאתנו על מזבח הזכייה בתואר לקבוצות עשירות יותר. היה צריך לבנות הכל מאפס. ליאור ליובין ואני, שני טירונים.
על מה שעברנו השנה מבחינה מקצועית, לא ארחיב. רק אגיד שזו היתה רכבת הרים אחת ענקית, שבטיימינג מופלא מצאה את עצמה למעלה ברגע הנכון. אפילו לנו אין באמת מושג אם הרכבת כבר התחילה את הירידה כלפי מטה, או שמא בכל זאת נותרו לה עוד כמה ימים של חסד.
גם אבנר קופל כתב טור לכבוד הפיינל-פור
***
זכיתי לחוות השנה את אחת הטרנספורמציות הקשות של מעבר מהמגרש לאימון. פרשתי ממשחק אחרי 16 עונות בליגה, וככבר הספקתי להיות במוקדמות היורוליג, בשלב הבתים ביורוקאפ, לנצח, להפסיד, לחוות משברים והצלחות. כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. השינוי בין שחקן למאמן הוא לא נתפש עד כדי שברגעים מסוימים אתה מרגיש שעברת לענף אחר. אתה מגלה שכמה שהתכוננת למעבר הטבעי, הוא פוצע אותך יום יום.
שני דברים מרכזיים, לטעמי, מאפיינים את השוני בין שחקן למאמן והם גם נקודות הקושי. הראשון: כשחקן נקודת המבט שלך מאוד אינדיבידואלית, אפילו צרה. הכל נמדד בסופו של דבר באיך אני השחקן מרגיש, הכל מתרכז לדקות המשחק שקיבלתי ובתפוקה שהצלחתי לייצר. היום אני יודע שלמרות שמדובר במשחק קבוצתי, הדאגות שלי כשחקן היו קשורות ב-95% מהזמן אליי בלבד.
כמאמן הצרות של האחרים הן הצרות שלך. התסכולים של השחקנים מופנים אליך. כולם זורקים עליך את הבעיות. אתה שחשבת רק על עצמך, צריך לחשוב על כל העולם. וההצלחות? הן של השחקנים.
העניין השני הוא אובדן השליטה. כשחקן יכולתי לשלוט במהלכים שלי, בהחלטות שלקחתי, לדעת שעשיתי הכי טוב שאני יכול, לדעת שהקליעה שלי תלויה בי ובאלוהים. היום אני תלוי ב'אלוהי המקל', 'אלוהי היבזורי' ו'אלוהי היזרעאלי'. השליטה ממני והלאה, והחלטות של השחקנים הן דפיקות הלב שלי. חוסר היכולת לשלוט בנעשה מתבטא גם באובדן היכולת לפרוק תסכולים ומתחים. בתור שחקן תמיד ידעתי לשחרר קיטור, אם בהחלטה להתחיל להתאמן עוד יותר קשה, לפרק תסכולים בחדר הכושר, ללכלך על המאמן בחדר ההלבשה. התסכולים. דרך אחת טובה לפרוק תסכולים היא פשוט לצאת לרוץ ולתת לזיעה לטפטף החוצה את המחשבות על "למה הייתי צריך את זה". אני מצאתי השנה דרך נוספת - צועקים באוטו עם חלונות סגורים (מומלץ לעשות את זה כשאין אף אחד באוטו ושלא רואים אותך ממכוניות אחרות).
וזה לפני שאמרתי מלה על הגעגוע למשחק. כמה הייתי מוכן לשלם כדי להיכנס למשחק לכמה דקות בודדות.
***
רגע לפני הפיינל-פור הראשון שלי כעוזר מאמן, המחשבות אחרות: לא עוד איך "אני" אגיע למשחק, מתי אשתה את הקפה שלפני. עכשיו נשאר רק איך "הם" יגיעו. האם העברנו לשחקנים את כל החומר הרלוונטי. אולי דחסנו להם יותר מדי חומר. הכל מתרכז לשעות של צפייה במשחקים, והכנה של קלטות, וסקאוטינג. הנה, בחצי שעה הפנויה שנפתחה לי, עוד פעם לשבת ולראות את הפיק-אנד-רול של הפועל ירושלים, כאילו שאני כבר לא יודע בדיוק איך הם עושים אותו. פעם לא הייתי נרדם לפני משחקים בגלל אדרנלין והתרגשות, היום אני לא ישן בגלל שעות מול המחשב.
חצי גמר מול ירושלים הוא משחק מול קבוצה שהיא "קבוצת אחות" שלנו. חלק מהשחקנים שלנו עברו לשם. קטש "שלנו" שעבר אליהם. זה משחק בין שני מאמנים שהם חברים טובים, ושני מועדונים ביחסים טובים שהתמודדו העונה שבע פעמים, כולל כמה ארוחות משותפות על הדרך. אבל רגע לפני המשחק הכל נשכח. את האוהב צריך להפוך לאויב. צריך לרכז מאמץ רק למשחק אחד. ומי בכלל חושב על גמר.
בסוף הטור בשנה שעברה כתבתי שאם גלבוע/גליל תיקח אליפות, אני מתחייב להכין להם פויקה בסחנה. למען האמת, לא עמדתי במלה. לא היה סחנה ולא פויקה. אבל הפעם, הפעם, רק תנו לי את הצ'אנס ואני מרים אירוע...