"ראש בהינף", ככה קראו לתופעה הזאת. ובאותן שנים, כל ילד שלישי שגדל בכרמל סבל ממנה. המורדות התלולים, העליות בזווית של קרוב לתשעים מעלות, הפיתולים הבלתי אפשריים של דרך פרויד שתמיד נותנים תחושה שהגעת לקצה העלייה רק כדי לגלות בדיעבד שמדובר בלא יותר מעיקול בדרך ומפח בנפש, היו אחראים ליצירתה של תופעת ה"ראש בהינף" ולכך שכל ילד שלישי בחיפה סבל מצוואר מוטה כלפי מעלה ומבט שמופנה תמיד לכוכבים.
שנים היו משוכנעים בחיפה שגם אריק בנאדו סבל כילד מתופעת ה"ראש בהינף". התרוצצו שמועות שאריק היה ילד ביישן ונמוך קומה בהשוואה לגילו, כזה שפיתח תסביך גבריות בגלל הגובה שלו, והתרגל להסתכל על האנושות מלמטה. בגיל 37 וחצי, אחרי כל השנים האלו, הגיעה השעה לברר איתו את הסוגיה שמסקרנת באמת את כל מי שנתקע ב-20 השנים האחרונות מול הטלוויזיה על משחק שלו.
"לא, לא, שום תסביך גובה לא היה לי ובאמת שלא הייתי נמוך בהשוואה לאחרים באופן קיצוני", הוא אומר, כולו מחויך, "אבל מה שכן, במשך השנים לא עובר יום בלי שמישהו מדבר איתי על זה. המפקדים שלי בצבא קראו לזה 'עמידת בנאדו'. מאמני כדורסל מחנכים ילדים ואומרים להם שאם יתאמנו במבט לשמיים כמו של בנאדו, הם ילמדו להקפיץ על עיוור. באמת שאין לי מושג למה זה קרה וממתי התחיל כל עניין הזווית במבט שלי. אפילו אשתי (השחקנית אילנה ברקוביץ' - ח"ש) עד היום שואלת אותי, 'אריק, מה יהיה עם הצוואר?'".
בנאדו מתנהל במרחב במבט מהורהר, נראה תמיד תלוש מסביבתו, מין אליפלט כזה, יצור מקסים ומעורר קנאה שלא מתכוון להרע לאף אחד, אין דרך אחרת להסביר איך הוא נשמר ככה כמו אתרוג בגילו המתקדם, מתלבט אם בכלל לפרוש, רגע אחרי שזכה באליפות התשיעית שלו, בגיל שבו כדורגלן ישראלי מצוי נמצא כבר שבע שנים בשלב המבזה של הקריירה. "תחשוב על זה, חוץ ממני, חסארמה ובאדיר, אין שחקנים מעל גיל 35 בליגה. בגיל הזה משחקים חופשי באיטליה. גדול, לא?", הוא שוב מחויך.
"המזל שלי שאני טיפוס ששומע ולא שומע, טיפוס מרחף, לא מרוכז כזה, אסטרונאוט. אמא שלי תמיד קראה לי ככה, אסטרונאוט. אני יכול לשכוח כל דבר. אני צוחק על עצמי שאני שכחן כזה. אני לא מייחס לזה בכלל חשיבות. מפתח לחדר במלון שתמיד אני שוכח? יש שותף בחדר שייקח אותו. שעה לאימון שתמיד אני שוכח? המאמנים כבר מכירים אותי. אני מין טיפוס כזה. בעניינים ולא בעניינים. והחיים זרמו עלי ככה. מה שאני מרגיש בנפש, עמוק בפנים, בסופו של דבר קרה.
"אפילו שגדלתי בחיפה, שנים היה לי חלום לחיות בתל אביב, העיר הזאת תמיד גירתה אותי, אבל שנים לא היה נראה לי מציאותי לחיות כאן. נראתה לי כמו חלום תל אביב. והנה, עשיתי דברים בקריירה שלי, וגם לתל אביב עברתי. אין בעולם על העיר הזאת, אותה אני הכי אוהב בעולם. אותה ואת מנהטן. כי אני למדתי שבחיים הכי חשוב לחלק אנרגיות, במיוחד לנו, שאנחנו יצורים רגשיים, לנו במיוחד אסור להשקיע את כל האנרגיות במידה שווה בכל דבר, אחרת נישחק. בגלל זה אני, בדברים החשובים, אני מפוקס מאוד. רגיש כמו-אני-לא-יודע-מה לכל דבר שחשוב לי באמת, ביקורתי שהכל יהיה מושלם, שהאוכל תמיד יהיה נקי. קייסי תמיד אומר שאם הוא היה אשתי, הוא היה משתגע".
בנאדו בתל אביב עם אשתו, אילנה ברקוביץ' (צילום: מץ 76)
***
קייסי, אדורם קייסי. היתה זאת אותה מנהטן ממנה חזר בנאדו בקיץ שעבר מעשרה ימים של התרגעות, לבד עם עצמו, לחשוב מה הוא עושה עם עצמו מכאן והלאה אחרי שלוש שנים בבית"ר ואחרי שהסינדרום תקף את גאידמק, והיה זה אותו קייסי, חברו הטוב של בנאדו, שהביא את בנאדו להרים טלפון ליעקב שחר, ישר למכשיר הסלולארי, ולברר איתו את האפשרות לחזור למכבי חיפה.
"גדלתי בחיפה מגיל תשע, זכיתי באליפות עם שפיגל ומיד אחריה יצאתי לשנתיים בבית"ר, ממנה הגעתי לנבחרת. התפתחתי שם וקיבלתי בטחון. אחר כך חזרתי לחיפה לשבע שנים נהדרות. זכינו באליפויות, היינו בצ'מפיונס ליג. הייתי קפטן ואז נוצר קרע בינינו, כי שנינו, חיפה ואני, לקחנו את הדברים למקום רגשי מדי. באמת שראיתי את עצמי מסיים את הקריירה שם, ויש רגעים כאלה בחיים שאתה מקבל בוקס לפנים ודברים שנראים לך הכי טבעיים פתאום משתבשים, וככה פתאום מצאתי את עצמי מצטרף לשוק החופשי, בלי מחנה אימונים וקבוצה בקיץ, ופתאום אתה מרגיש לא יציב, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך, ופתאום היה דיבור על מכבי ואחר כך בית"ר נכנסו לתמונה.
"בשבילי זה היה כמו לחזור לפילגש. אם חיפה היתה האהבה הראשונה, בית"ר היתה הפילגש, האהבה השנייה, בגלל שהיה לי טוב שם בניינטיז, הם קיבלו אותי מאוד יפה, ופתאום זה הרגיש מוכר ובטוח, וגם היתה לנו תקופה הישגית. כשחזרתי ממנהטן התקשרתי לקייסי. התלבטתי מה לעשות עם עצמי, אולי לפרוש, והוא אמר לי: 'אם אתה רוצה משהו, לך ישר, תתקשר לשחר'. לא ידעתי למה לצפות מהשיחה הזאת, אבל הוא יצא ג'נטלמן וקבענו להיפגש. נוצרה בינינו קירבה מיידית, וחזרתי. לא ידעתי למה לצפות אחרי ארבע שנים שלא הייתי שם".
***
וזה מה שמצא בנאדו כשחזר: קבוצה הלומת טראומה, מתקשה לתפקד, שחקנים שלא נרדמים בלילות והוזים את הפרצוף של לוזון מחייך אליהם מלוח השעונים במכוניות שלהם.
"הדיבור בכל מקום היה שחיפה זאת קבוצה של לוזרים שלא מסוגלים לנצח במאני טיים. ובאיזשהו מקום, זה חלחל לשחקנים. כשהיית שואל אנשים מה יהיה, היו אומרים לך שיהיה בסדר בפנים של רוח רפאים. ותדע לך שעד היום, אנשים עוד תקועים על הטראומה ההיא. וזה פוגע בך, שאומרים שאתה לוזר, שהלחץ גדול עליך, שאתה מתפרק ברגעי אמת, שמזלזלים בך. ואתה מרגיש את הזלזול. ולכן, האליפות השנה היתה יותר חשובה מכל אליפות אחרת, כי להפסיד שתי אליפויות רצוף אחרי שבאת לקיזוז ממקום ראשון, היה מפרק את הקבוצה.
"חשבתי כשבאתי בתחילת העונה שאני יכול לבוא ולתרום מהניסיון שלי, כי ידעתי שהם עברו כזאת טראומה. אני יודע שהיו כאלה סקפטיים, שחשבו שאין לי מה לתרום, אבל אני האמנתי. וזאת היתה הפנטזיה שלי, שאני אחזור והקבוצה תתגבר על הטראומה".
אלישע לוי. הטראומה שייכת לעבר (צילום: חגי אהרון)
***
אז הפנטזיה של בנאדו התגשמה. עכשיו נותר לשאול האם זאת העונה האחרונה שבה זכיתם לראות את בנאדו. אולי. תשמרו את מונולוג הפרידה ותחזרו אליו בקיץ הבא.
"כשחזרתי בקיץ שעבר, אלישע היה אמיתי איתי והודיע לי שהוא לא בונה עלי להרכב. זאת היתה התקופה הכי קשה בקריירה שלי. כי אני האמנתי שאני צריך לשחק, וקשה היה לי לראות הכל מהצד ולחזור הביתה עם ריקנות כאילו כלום לא קיים. אין מתח ואין התרגשות, ופתאום אתה אומר, 'רגע, אולי טעיתי שחזרתי, אולי הייתי צריך לפרוש'. הגוף לא קיבל את זה. עד שבסוף הוכחתי לאלישע שאני ראוי. הפסדנו להפועל בליגה בסיבוב הראשון, אחר כך היה לנו משחק בגביע הטוטו ששיחקתי והייתי טוב, ואז אלישע קרא לי, ושאל אם אני עייף מדי לשחק בשבת בליגה. ואני זוכר את הרגע הזה, קפצתי ואמרתי לו 'לא עייף, לא עייף, הכל בסדר'. כל כך חיכיתי לרגע הזה. ואני ידעתי שזה המאני טיים שלי, שאין זמן לחרבן במכנסיים, שלא יגידו שאני צ'יפס.
"מאז הייתי בהרכב כל הזמן. תראה, פיזית, שחקן לרוב מרגיש את השרירים שלו ביום השני אחרי המשחק. ולי, בגילי, היה קשה ביום השני לבוא פרש ולעשות אימון. לא משנה מה עשיתי, כמה מסאז'ים שלא עשיתי, כמה כדורים וויטמינים שלא בלעתי, מגנזיום, ויטמין בי, מה לא, אשתי היתה צוחקת עלי שאני חולה ויטמינים, וזה כבר לא עוזר, וזה קצת מבאס. אבל המזל שלי שקיבלתי גנים טובים מההורים שלי, אני אתלטי ולא משמין, עם מהירות לא רעה. בלם הרי צריך לתת ספרינט על לא יותר מעשרים מטר. ובאמת שאני נהנה.
"לצעירים אני אומר תמיד שאין מקצוע יותר טוב לבנאדם מכדורגלן. זה החיים האמיתיים. אתה עושה משהו שאתה אוהב, יש לך כסף, אתה יכול לחיות. הכדורגל עשה אותי מה שאני. אשתי אומרת שאני אקבל כאפה של דיכאון אחרי הפרישה. ואני, כמעט כל דבר שרציתי בקריירה שלי, סימנתי עליו וי. ואני זוכר כל תחושה וכל רגע. את האדרנלין שאתה חוזר מפורק לחתיכות אחרי משחק, את ההנאה האדירה שבאימון בגשם, כשאתה נכנס רטוב לחדר הלבשה, את הריח של הדשא הגזום במגרש".