בשנה האחרונה הפכה הריכוזיות נושא מדובר כל כך, עד שהקלדת המילה בארכיון הכתבות של "גלובס" מניבה אלפי תוצאות (אולי אפילו יותר מהמילה "טבע"). הדיון ברמת הריכוזיות במשק הישראלי הוא מהחמים ביותר, והנושא אף הונח על סדר יומה של הממשלה, שהחליטה להקים את "ועדת הריכוזיות" או בשמה הרשמי "הוועדה להגברת התחרותיות", בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי ומנכ"ל משרד האוצר חיים שני. חברי הוועדה מנסים זה כמה חודשים להבין אם המשק הישראלי אכן ריכוזי יותר ממשקים אחרים, והם צפויים להגיש את המלצותיהם בחודש הבא. בינתיים, הם ממשיכים לשמוע חוות דעת שונות.
חוות דעת מעניינת יכול לתת רונלד גילסון, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומאוניברסיטת סטנפורד. גילסון, אחד המומחים המובילים בעולם לממשל תאגידי ובעלות ריכוזית בחברות ציבוריות, יהיה אחד הנואמים בכנס החמישי המשותף של הקריה האקדמית אונו ואוניברסיטת קולומביה, שהתקיים אתמול והיום (ד'). הכנס יעסוק ברגולציה פיננסית, בשכר בכירים וכמובן - בריכוזיות, ובין הדוברים בו, מלבד גילסון, פרופ' זהר גושן, יו"ר רשות ני"ע היוצא, ומחליפו בתפקיד, פרופ' שמואל האוזר.
גושן נמנה אף הוא עם צוות המרצים באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, ולא במקרה - גילסון והוא חברים טובים. "זהר הוא איש מדהים. אני יכול לדבר עליו במשך שעות", אמר לנו גילסון בראיון מיוחד ל"גלובס".
"בני משפחה תמיד רבים"
כשמדברים על ריכוזיות, מתכוונים למשה לשליטה של מספר מצומצם של משפחות או טייקונים במספר רב של חברות, האחראיות לחלק ניכר מהתמ"ג במדינה. בישראל, עולים בהקשר זה שמות כמו נוחי דנקנר, יצחק תשובה, לב לבייב ושרי אריסון.
גילסון, המתמחה בין היתר בפירמידות שליטה בחברות ציבוריות, אינו ממהר להכריז קבל עם ועדה כי השוק הישראלי ריכוזי, אך הנחותיו הובילו אותנו למסקנה כי מבנה השליטה בחלק מהחברות הציבוריות המובילות בארץ אכן ריכוזי. עם זאת, "ריכוזיות אינה בהכרח דבר רע", הוא אומר בפתח דבריו. "לאורך זמן, ובלא מעט מדינות מפותחות בעולם, ריכוזיות משרתת מטרה ויש לה תפקיד חשוב בתהליך ההתפתחות של החברה והכלכלה".
לגילסון יש נקודת מבט אחרת על הנושא. "ברוב המקרים, מייסד של חברה, שעומד בראש משפחה, הוא איש בעל יכולות יוצאות דופן, ולכן ביצועי החברות שבבעלותו, בתקופת כהונתו, די טובים. עם זאת, לאחר שהוא מעביר את המושכות לדור השני - יש נתונים אמפיריים המוכיחים שביצועי אותן חברות מידרדרים. הדור השני אינו מספיק מיומן כמו דור המייסדים, ולכן להעברת השליטה מהדור הראשון לשני יכולה להיות השפעה מכרעת על הכלכלה המקומית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחברות שיש להן תרומה רבה לתמ"ג".
גילסון הולך רחוק יותר וטוען כי המעבר מהדור השני לדור שלישי יוצר אף הוא בעיות רבות השפעה. "לא פעם קורה שבתקופת הדור השלישי יש הרבה יותר בני משפחה שמעורבים בניהול החברות, התיאום ביניהם נעשה מורכב יותר, וכך ניהול החברות הופך לבעייתי", הוא אומר ומוסיף, ולא בצחוק: "בני משפחה תמיד רבים ביניהם. ככה זה במשפחות, ומשפחות עשירות די דומות לאלה שאינן עשירות, עם הבדל אחד מהותי - יש להן הרבה יותר כסף לריב עליו".
הפתרון: להשטיח את הפירמידה
בבואו לשרטט פתרון לבעיית הריכוזיות, אם ישנה, ולהשלכות השליליות של העברת השליטה מדור המייסדים לדור השני, טוען גילסון כי יש צורך לטפל בפירמידות שליטה, והדבר נכון בעיקר לפירמידות שליטה בחברות ציבוריות. "הדרך העיקרית להשטיח פירמידה היא להפוך את עלות ההחזקה של בעל השליטה בכל אחת מחברות הפירמידה ליקרה יותר".
במבנה פירמידה, לבעל השליטה יש החזקה ישירה של אחוזים בודדים בחברות הציבוריות המצויות בתחתית הפירמידה, אך בשרשור, יש לו החזקה גדולה יותר, וזו מקנה לו שליטה עקיפה בחברה. שליטה, להגדרת גילסון, אינה החזקה במחצית מהון המניות לפחות. "שליטה דה-פקטו פירושה שלבעל מניות מסוים יש אחוז ההחזקה הגבוה ביותר, וזה לא אומר בהכרח שמדובר ביותר ממחצית מהון המניות", הוא מסביר.
"פירמידה מאפשרת לבעל השליטה לעקוף מצב שבו מניה אחת מקנה לו אותו שיעור החזקה בהון ובהצבעה, ולכן חשוב שהרגולטור, למשל רשות ני"ע, ינסה להשטיח פירמידות שליטה", אומר גילסון. הפתרון, לדבריו, הוא להכריח את בעל השליטה באותה פירמידה להגדיל את שיעור החזקותיו בהון של החברות הכלולות בפירמידה, וכך לגרום לו, באופן טבעי וללא התערבות רגולטורית ישירה יותר, לבחור באילו חברות הוא אכן רוצה להיות בעל שליטה.
"כלכלה הופכת פחות ריכוזית כשבעל שליטה נאלץ להחזיק באופן ישיר בשיעורים גבוהים יותר מהון של חברה ציבורית כדי להפוך בה לבעל שליטה דה-פקטו", הוא אומר. לטענתו, ניתן לאלץ בעל שליטה להגדיל את החזקות ההון שלו על ידי הגבלת זכויות ההצבעה העקיפות שמעניקה לו פירמידת השליטה.