הפרס שליאו מסי הכי מחשיב בארון הגביעים בביתו בקסטלדפלס, פרבר חוף עשרים קילומטרים דרומית לברצלונה, הוא מדליית הזהב האולימפית ממשחקי בייג'ין 2008. למה? כי "במשחקים האולימפיים", אמר מסי במינימליזם אופייני למגזין של ESPN, "הכול היה יפה". באחד הימים בבייג'ין, בזמן שמסי אכל צהריים בכפר האולימפי, גבר שחור גבוה התיישב לשולחן של נבחרת ארגנטינה.
"אולה", אמר הגבר, "אני קובי". בראיינט ומסי פטפטו, ומסי התרשם שהספרדית של בראיינט, שהעביר חלק ניכר מילדותו באיטליה בגלל קריירת הכדורסל של אביו, "טובה מאוד". כמה שניות אחרי שכוכב הלוס אנג'לס לייקרס ואלוף ה-NBA חמש פעמים קם מהשולחן, הוא נזכר שיש לו עוד משהו להגיד והסתובב. "מסי", קרא בראיינט, "אתה הכי טוב".
באוגוסט 2008 הדיון על מיהו הכדורגלן הטוב בעולם היה בשיאו. במאי 2011, ערב גמר ליגת האלופות בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, אין דיון. השאלה הפופולרית כרגע היא איפה מסי ממוקם ברשימת השחקנים הטובים בהיסטוריה; אלה שלתקופה מסוימת כונו, בעיקר על בסיס קונצנזוס בדעת הקהל, "הכדורגלן הטוב בעולם". מבחינה מקצועית ברור שמדובר בשאלה לא רצינית: מסי אפילו לא בן 24, והקריירה שלו רחוקה משלב הסיכומים. אבל כבר עכשיו ברור גם שמשהו מהותי מבדיל בין מסי לבין כל השחקנים האחרים ברשימה, משהו שפפ גווארדיולה, מאמן ברצלונה, מכנה "האישיות האנונימית שלו".
האישיות האנונימית של מסי עומדת בניגוד לכל מה שאנחנו יודעים על גיבורי כדורגל. לצורך העניין נרכיב רשימה כרונולוגית של השחקנים הגדולים בהיסטוריה על בסיס דעת הקהל. מכיוון שדעת הקהל נעשתה חשובה פחות או יותר בתחילת שנות ה-70, כשהטלוויזיה אפשרה לראות יותר כדורגל (מונדיאל 1970 היה הראשון ששודר בצבע והגיע למסה של בתי אב ברחבי העולם) ולקבל קנה מידה אמיתי ליכולות של שחקנים, הרשימה צריכה להתחיל בפלה, לעבור ביוהאן קרויף, מישל פלאטיני, דייגו מראדונה, רומאריו, רונאלדו הברזילאי, זינדין זידאן, רונאלדיניו וברונאלדו הפורטוגלי, ולעצור במסי.
פלה, בכוח אישיותו וחיוכו, הפך את הכדורגל לספורט רלבנטי באמריקה באמצע שנות ה-70, והיה שר הספורט בברזיל; קרויף נהיה אחת הדמויות התרבותיות החשובות בספרד ובוודאי בקטלוניה; פלאטיני הוא נשיא אופ"א; "מראדונה", אומר הבמאי המעולה אמיר קוסטוריצה בסרטו הדוקומנטרי "מראדונה של קוסטוריצה", "היה מהפכן אילו הוא לא היה כדורגלן"; רומאריו בילה יותר לילות בכלא מפושע בסדר גודל בינוני; את רונאלדו קושרים עד היום לתיאוריות קונספירציה על מה שקרה בגמר המסתורי של מונדיאל 1998 בין ברזיל לצרפת; זידאן תויג כסמל ההגירה ששינתה לגמרי את הדמוגרפיה בצרפת ובאירופה בכלל; המוניטין של רונאלדיניו כבליין עלה באיזשהו שלב על המוניטין שלו ככדורגלן; כריסטיאנו רונאלדו היה עם פריס הילטון.
הנרטיב היחיד שהציבור מכיר על מסי הוא סיפור הסינדרלה שלו: הילדות בשכונת מעמד פועלים ברוסאריו; ההצטרפות הטבעית בגיל 7 לניואלס אולד בויס, הקבוצה הבכירה בעיר; איך הוריו, חורחה וסליה, הבחינו שהילד לא התפתח פיזית כשהוא היה בן 10; ההורמונים שמסי נאלץ להזריק בכל יום במשך ארבע שנים כדי לא לחיות כמבוגר בגובה 1.50 מטרים (הוא הגיע ל-1.69 מטרים); הקשיים של הוריו לעמוד בעלויות (650 דולרים בחודש) של התרופה; בקשת העזרה מניואלס אולד בויס שהכזיבה אותם; המעבר לברצלונה - שהסכימה לממן את הטיפול הרפואי בליאו וסידרה לחורחה עבודה אדמיניסטרטיבית - בגיל 13; הפריחה שלו בלה מאסיה, אקדמיית הכדורגל המפורסמת של ברצלונה שנקראת על-שם חווה בת 300 שנה שעל שטחה היא הוקמה; העלייה לקבוצה הבוגרת כבר בגיל 17; השנים הראשונות תחת החסות של רונאלדיניו; והזינוק הפנטסטי למעמד השחקן הטוב בעולם בשלוש השנים האחרונות.
חוץ מזה מסי לא מציע הרבה. עיתונאים מדווחים על אדם לא קומוניקטיבי שנמנע מקשר עין, יושב מכופף בכיסא בזמן ראיונות, מדבר בטון שקט ומונוטוני, לפעמים מפסיק לדבר באמצע משפט כשהוא נעשה משועמם, משתהה אחרי כל שאלה ונועץ מבטים של "תוציא אותי מפה" באחיו, שהוא גם המנהל האישי שלו, רודריגו. ההתנהגות של מסי לא השתנתה גם בראיון שהוא נתן לפני שנה לנציגים של אדידס כחלק מקמפיין של החברה, והם משלמים לו 4 מיליון דולרים בשנה. מסי לא מרבה לצאת כי הוא "נהנה להיות לבד בבית".
כשהוא כן יוצא, זה בדרך כלל לבית של אחיו השני, מתיאס, שגר לא רחוק ממנו, שם הוא נהנה לשחק עם האחיינים הקטנים שלו ולצפות בטלוויזיה (מסי טוען שהוא קרא ספר אחד בחייו, האוטוביוגרפיה של מראדונה, אבל לא סיים אותו), ולאכול את המאכל האהוב עליו במיוחד בגרסה של גיסתו פלורנסיה: מקלות לחם ממולאים בבשר חזיר, בגבינה מותכת וברוטב עגבניות. "מסי", אומר קרלס רשאק, לשעבר שחקן, סקאוט, מאמן ומנהל בברצלונה, והאיש שסידר למסי את האודישן בגיל 13, "פשוט לא רוצה שיבחינו בו".
לפצח את המפרסמים
הרצון של מסי להסתתר מהציבור מתנגש עם ההזדמנויות המסחריות שמציעה תהילה בכדורגל. בשנים האחרונות, כותבים ג'וזף פרנץ' וג'ורדי מונטה מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת ESDA במחקר "ברצלונה, יותר ממועדון", תעשיית הכדורגל צמחה מבחינת הכנסות יותר מהר מכל תעשייה אחרת: בין 10% ל-25% צמיחה בהתאם למדינה. בגמר ליגת האלופות בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד ב-2009 (אז ניצחה ברצלונה 0:2 ומסי כבש את השער השני) צפו כ-109 מיליון איש - יותר מהשיא של הסופרבול האמריקאי שנרשם באותה שנה (106 מיליון). השווקים העיקריים הם השווקים הצפויים: אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה וספרד באירופה, וברזיל, ארגנטינה ומקסיקו באמריקה הלטינית. כולם מוגדרים כשווקים "בוגרים". כך, באמריקה הלטינית כ-75% מהאנשים מתעניינים בכדורגל, באירופה כ-50%.
הסיבות לצמיחה נמצאות באבולוציה המסחרית של הכדורגל. בתחילת שנות ה-80, 90% מההכנסות של רוב המועדונים בעולם הגיעו ממכירת כרטיסים. הנתון הזה התחיל לרדת כשהטלוויזיה עברה הפרטה ביותר ויותר מדינות וכאשר ערוצים חדשים שקמו התחילו להתחרות על זכויות השידור של הליגות השונות. באמצע שנות ה-90 רק 50% מההכנסות של רבים מהמועדונים הגיעו ממכירת כרטיסים, כשחוזי הטלוויזיה מייצגים את החצי השני. במקביל לפעולות שנועדו לסחוט עד הסוף את הלימון המקומי (הוספת תאי VIP לאצטדיון, תאים שלרוב נמכרים לתאגידים; או, כמו במקרה של ארסנל, בניית אצטדיון חדש שהוא למעשה מרכז קניות שבלבו מגרש כדורגל), המועדונים הגדולים התחילו לייצר הכנסות משמעותיות ממכירת מרצ'נדייז - 631 מיליון אירו במצטבר ב-2010 לחמש הליגות הבכירות באירופה - עם כניסת העידן הדיגיטלי, שהפך אותם, דרך הלוויין או האינטרנט, למותגים גלובליים.
ברצלונה היא כמובן המותג הגלובלי האופנתי בכדורגל בשנים האחרונות. רק 10% מהצופים בגמר ליגת האלופות ב-2006, בין ברצלונה לארסנל (1:2 לברצלונה) היו ספרדים. נתוני הכניסות לאתר האינטרנט של ברצלונה מגלים כי 44% מהגולשים קוראים בו באנגלית, 37% בספרדית, 17% בקטלאנית, 2% ביפנית ו-1% בסינית. חברת הייעוץ הגרמנית Sport Markt העריכה ב-2010 שלברצלונה יש 216.4 מיליון אוהדים בעולם: 42.9 מיליון באירופה (כולל 7.8 בספרד), 50.9 מיליון ביבשת אמריקה, ו-122.6 מיליון באסיה ובמזרח התיכון. בשנת 2009 ההכנסות של ברצלונה הגיעו ל-513 מיליון דולרים. מסי הרוויח באותה שנה 20 מיליון דולרים, כ-15 מהם בשכר ובונוסים.
בסוף 2009 משפחת מסי הבינה שהיא לא קרובה למקסם את הפופולריות העצומה של ברצלונה ושל ליאו. למטרה הזאת הוקמה קבוצת ניהול Leo Messi Management, שבה חורחה (האב) ורודריגו (האח) משחקים תפקיד משמעותי, כמו גם פבלו נגרה, שמאי ולשעבר דירקטור בברצלונה, שמונה למנהל המסחרי של מסי. נקודת הפתיחה של קבוצת הניהול הייתה לא קלה: בנוסף לאישיות האנונימית שלו, מסי לא חתיך גדול, וגם לא דובר אנגלית כמו דיוויד בקהאם וכריסטיאנו רונאלדו, שני המרוויחים הבולטים בכדורגל העולמי, שחתומים בסוכנות הספורט והבידור האמריקאית הענקית Creative Artists Agency; אותה סוכנות שמייצגת, בין היתר, גם את אופרה ווינפרי, בראד פיט, ג'ורג' קלוני, ג'וליה רוברטס וסטיבן שפילברג.
בניגוד לבקהאם ולרונאלדו, מסי גם כמעט שאינו רלבנטי מבחינת פירמות ומפרסמים שמוכרים מוצרים אקסקלוסיבית לנשים. מספר הלייקים לעמוד הפייסבוק של רונאלדו, למשל, כ-26 מיליון, הכי הרבה בעולם הספורט, מחולק שווה בשווה בין גברים לנשים. אבל למסי יש איכות שאין לאף אחד אחר: הוא הכי טוב בתחומו, ובהפרש גדול.
7 מיליון לייקים ב-24 שעות
קבוצת הניהול של מסי התחילה לעבוד, והתוצאות כבר בשטח. באפריל 2010 יצרנית הרכב הסינית צ'רי, שעושה מאמצים להגדיל את הנתח שלה בשווקים שמחוץ לסין, החתימה את מסי כ"שגריר בינלאומי" תמורת 1.5 מיליון דולרים לשנה כדי לקדם את המודל החדש שלה, ריץ'. בחודש מאי הוא חתם עם מותג שעוני העלית השוויצרי אודמר פיגה. ביוני החתימה חברת המזון Herbalife את מסי לשלוש שנים. בספטמבר חשפה אדידס את הנעל החדשה של מסי, adidas F50 adiZero. ומאוקטובר בית האופנה דולצ'ה וגבאנה הוא המלביש הרשמי והיחיד של מסי באירועים עם פרופיל גבוה. החוזים האלה מצטרפים לחוזים עם פפסי, עם לייס (חטיף תפוחי אדמה אמריקאי), עם ענקית משחקי הווידאו היפנית קונאמי, שמייצרת את המשחק האולטרה פופולרי פרו אבולושן (מסי הופיע על העטיפה של המשחק ב-2009 והשנה), ועם אייר אירופה, חברת התעופה השלישית בגודלה בספרד.
הצעד הבא של קבוצת הניהול היה לשפר את יחסי הציבור של מסי. במארס 2010 הוא קיבל תואר שגריר של רצון טוב מטעם יוניצ"ף. ביוני הוציאה לאור קרן ליאו מסי, בשיתוף פעולה עם אדידס, ספר בשם Leo Messi, The Glory of Football. ההכנסות ממכירת הספר, שעולה 15 אירו, נועדו לעזור לבריאות של ילדים שגדלים בסביבה סוציו-אקונומית חלשה בארגנטינה ובספרד ולחינוכם. לפני חודש וחצי פתח מסי עמוד פייסבוק. הוא קיבל 7 מיליון לייקים בתוך 24 שעות, וכיום עומד על קצת יותר מ-14 מיליון: מקום שני בין הספורטאים.
בית הספר לכלכלה של אוניברסיטת נבארה הספרדית מפרסם בכל שנה מחקר המחשב את "הערך התקשורתי" של השחקנים בליגת האלופות. הערך התקשורתי מחושב לפי כמות האזכורים בתקשורת הכתובה (ביותר ממאה מדינות), ולפי הנוכחות ברשת (מספר הדפים באינטרנט שבהם מוזכר השחקן). השנה דורג מסי ראשון, עם 20.7 נקודות (כלומר: מסי נוכח בתקשורת פי עשרים מהממוצע של כל השחקנים בצ'מפיונס ליג העונה), לעומת 19.6 שהשיג רונאלדו מריאל מדריד ו-15.4 של וויין רוני ממנצ'סטר יונייטד.
הנוכחות המוגברת של מסי במרחב הוויזואלי והתקשורתי היתרגמה מהר מאוד לכסף. בשנת 2010 הכניס מסי 32 מיליון דולרים (16 מברצלונה בשכר בונוסים ו-16 מהסכמי חסות), מקום שלישי בדירוג הכדורגלנים המרוויחים של המגזין "פורבס" אחרי דיוויד בקהאם (40 מיליון דולרים) וכריסטיאנו רונאלדו (38 מיליון). ל"פראנס פוטבול" יש גרסה שונה לדירוג: "רשימת העשירים" בכדורגל העולמי שהוא מפרסם בכל שנה בחודש מארס. לפי המגזין הצרפתי הנחשב הרוויח מסי יותר מכל אחד אחר בכדורגל גם ב-2010 (44.1 מיליון דולרים) וגם ב-2011 (44.2 מיליון). נגרה, מנהלו המסחרי, אומר ש"המידע של פראנס פוטבול אינו נכון".
אבל גם אם הוא צודק, ההצלחה העסקית של מסי בשנה וחצי האחרונות לא הרבה פחות מרשימה מההצלחה שלו על המגרש. לפני עשרה ימים פרסם המגזין הבריטי SportsPro דירוג של חמישים הספורטאים האטרקטיביים ביותר למפרסמים. הרשימה מדרגת את הספורטאים לפי הפוטנציאל המסחרי שלהם בשלוש השנים הבאות. מסי והאישיות האנונימית שלו הגיעו למקום הרביעי אחרי האצן אוסיין בולט, הכדורסלן לברון ג'יימס וכריסטיאנו רונאלדו כמובן.
אין נביא במדינתו
באופן מפתיע, המקום היחיד שבו מסי עדיין לא מספיק אטרקטיבי למפרסמים, והפצע המשמעותי בחייו הציבוריים כרגע, הוא דווקא ארגנטינה. באפריל 2009 ערכה Kitelab, חברה מקסיקנית שעוסקת במחקרי שוק באמריקה הלטינית, סקר שהשאלה המרכזית בו הייתה מיהו הכדורגלן הפופולרי ביותר בארגנטינה. קרלוס טבז, כוכב מנצ'סטר סיטי, הקדים את מסי עם ציון של 4.56 מתוך 5. מסי קיבל 4.42. אחרי שברצלונה ניצחה 1:2 את אסטודיאנטס הארגנטינית בגמר אליפות העולם לקבוצות בדצמבר 2009, השם Messi רוסס בצבע אדום על קיר בלה פלאטה, העיר שממנה באה אסטודיאנטס. שני סימני $ החליפו את שני ה-S בשמו. "ארגנטינים", אומר הביוגרף של מסי, לוקה קאיולי, "לא רואה במסי אחד משלהם. הם חושבים שהוא כמעט ספרדי".
התפיסה בארגנטינה היא שלמסי אין חיבור רגשי עמוק למולדת, כי הוא חי בברצלונה יותר מעשר שנים. "הוא עזב לאירופה בגיל 13", אומר אזיקיאל פרננדס מורס, בעל טור בעיתון La Nacion (האומה) בבואנוס איירס, "והוא הגיע לקבוצה המושלמת. בארגנטינה יש לנו ביטוי: 'אנחנו מחזיקים את הכול יחד באמצעות חוטי תיל'. הכוונה היא לפתרון זמני שאיכשהו עובד, וזה אומר הרבה על המדינה ועל הכדורגל שלה. שחקנים ארגנטינים גדלים בתחושה שהם יכולים להסתגל לכל סיטואציה, אבל מסי לא עובר את המבחן הארגנטיני של לחיות על הקצה. הוא לא גדל ככה, והוא לא אוהב בעיות".
חורחה ראפו, לשעבר חלוץ במועדון הפאר בוקה ג'וניורס והיום מנהל האקדמיה של ברצלונה בארגנטינה, מנתח את הבעיות של מסי במולדתו בכך שראשית כול "אין מאחוריו בסיס אוהדים גדול של מועדון מקומי". לטבז, למשל, יש אוהדים של בוקה ג'וניורס; לגונזלו היגוואין מריאל מדריד יש אוהדים של ריבר פלייט. המועמדים הטבעיים לתמוך במסי היו אוהדי ניואלס אולד בויס, הקבוצה שבה הוא התחיל את הקריירה. אבל בין משפחת מסי לניואלס יש דם רע שקשור בסיפור הסינדרלה של ליאו.
הסיפור הולך כך: בשנתיים הראשונות של הטיפול ההורמונלי בליאו הביטוח הרפואי של אביו חורחה, שעבד אז כמנהל במפעל פלדה מקומי, כיסה את העלויות. כשהמעסיק של חורחה סירב להמשיך לשלם את חלקו בביטוח, הוא פנה לניואלס. חורחה אומר שאחרי שלושה תשלומים, שהסתכמו ב-500 דולרים, ניואלס הפסיקה לשלם. "לא רצינו להתחנן", אמר האב, "אז התחלנו להסתכל על אופציות אחרות". חורחה בחן הצעות מריבר פלייט, והמשפחה גם שקלה הגירה לאוסטרליה, אבל אז הגיעה הצעה מברצלונה. אנשים בהנהלת ניואלס באותה תקופה טוענים שהסכומים שהקבוצה שילמה היו גדולים יותר, ושמשפחת מסי החליטה לעבור לברצלונה כי "הרבה כסף היה מעורב".
בשנים האחרונות השתנתה הגישה הרשמית של ניואלס, והנשיא החדש של המועדון, ג'יזרמו לורנטה, אף יצר קשר עם משפחת מסי. בשנת 2009 תרם חורחה מסי 29 אלף דולרים למתקן האימונים של ניואלס, אבל אין זה אומר שאהבה גדולה שוררת כעת בין הצדדים - מקסימום מדובר בשלום קר. ארנסטו וצ'יו, שאימן את מסי שלוש שנים בניואלס, אומר שמסי "לא ביקר כאן מאז שהוא עזב לברצלונה". לחורחה מסי יש מסעדה ברוסאריו, בשם VIP, שהמשפחה השקיעה כ-500 אלף דולרים בשיפוצה. המקום מלא ברוב הלילות, אבל על הקירות אין זכר לספורטאי הגדול ביותר שיצא מהעיר - לא פוסטרים ולא חולצות חתומות.
הצל של מראדונה
בקמפיין המוקדמות למונדיאל 2010, שנערך בדרום אפריקה, הקונפליקט בין ארגנטינה למסי עלה לרמה הלאומית. בעיקר בגלל היחסים הלא הרמוניים עם המאמן דאז דייגו מראדונה. חודש לפני שקיבל את התפקיד אמר מראדונה שמסי "לפעמים משחק בשביל עצמו; הוא מרגיש שהוא כל-כך יותר טוב מאחרים, שהוא שוכח את החברים שלו". המתח בין השניים היה ברור. בזמן שבברצלונה מסי כבש שלישיות ורביעיות, בנבחרת הוא הבקיע שער אחד בעשרה משחקים תחת מראדונה. ארגנטינה בקושי עלתה למונדיאל אחרי קמפיין גרוע, שכלל תבוסה 6:1 לבוליביה. באופן טבעי מסי (האאוטסיידר) ולא מראדונה (הסמל הלאומי) ספג את רוב הביקורות באותה תקופה.
מסי, מודע למצב הרגיש, הקפיד לא לומר מילה נגד מראדונה. במסיבת עיתונאים שאדידס ארגנה במאי 2010, נציג של החברה אף אסר על עיתונאים לשאול את מסי שאלות לגבי מראדונה. מי שביטא את מצוקתו של מסי היה אביו. "יותר ממאה שחקנים זומנו לנבחרת ומאשימים רק אחד?", אמר חורחה מסי למגזין "ספורטס אילוסטרייטד". "ליאו מעולם לא התרגל לסיטואציה כאן בארגנטינה. קשה לו להיות בברצלונה, איפה שהוא באמת אהוב, ואז לבוא לכאן ולשמוע את כל הביקורת. הוא ארגנטיני, הוא מרגיש ארגנטיני. מאוד שכיח כאן להרגיש שאם מישהו מצליח מעבר לים הוא כבר לא משלנו. אז התקשורת מחדירה את הרעיון שמסי אינו ארגנטיני, שהוא חי כמו קטלאני, כי הוא הצליח בלי לשחק כאן. ליאו ממש מרגיש רע בגלל זה".
מראדונה הוא גיבור התרבות הגדול בארגנטינה ב-25 השנים האחרונות, כי השילוב שהוא מציע, בין גאונות להרס עצמי, מייצג את האופי הארגנטיני באופן שמסי לעולם לא יוכל לייצג. "ארגנטינה רגילה לחיות ממשבר למשבר, והחיים תמיד נמשכים", אומר העיתונאי פרננדס מורס, "לפעמים זה נראה שאנחנו אוהבים את המשבר. שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו. ומראדונה הוא אייקון בזה". לא מפתיע שגם את הקדנציה שלו בנבחרת סיים מראדונה במשבר, תבוסה 4:0 לגרמניה ברבע גמר המונדיאל, שבגללו הוא התפטר. הפעם אף אחד לא בא למסי בטענות, אפילו שהוא לא כבש בטורניר. עם זאת, עד שמסי לא יוביל את ארגנטינה לזכייה בתואר חשוב בזירה הבינלאומית הקטרוגים לא ייעלמו.
פנצ'ו פרארו, שאימן את מסי בנבחרת שזכתה באליפות העולם עד גיל 20 ב-2005, הוא אחד הסנגורים הבולטים של השחקן בארגנטינה. פרארו אומר שהוא שומע ביקורת על מסי "אפילו בתוך המשפחה שלי. אני תמיד מגן עליו. המחלוקת הזאת אומרת יותר על העם הארגנטיני מאשר על מסי. אנחנו לא יכולים ליהנות כשקורים לנו דברים טובים. אנחנו תמיד רואים את הצד האפל, הכוס תמיד חצי ריקה, ואנחנו לא מסוגלים פשוט ליהנות מהילד שהוא אנחנו. הוא הילד שלנו. אני יודע כמה מסי אוהב ללבוש את החולצה של ארגנטינה, אני יודע כמה הוא מחויב".
בקיץ הקרוב תהיה למסי הזדמנות מצוינת להראות את מידת המחויבות שלו, כשארגנטינה תארח את הקופה אמריקה - אליפות הכדורגל של יבשת אמריקה. אבל לפני זה הוא צריך להידרש ביום שבת לעניין קטן, זה המכונה גמר ליגת האלופות.