מבולבלים? לא חשוב, העיקר להכות בבנימין נתניהו.
בימים אלה שמענו דברים מבולבלים מפי נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ומפי פרשנים בעיתוני ישראל. בליל של אמירות סותרות ונטולות היגיון לאומי, ביטחוני ופוליטי.
בעסקים, כאשר יש מהומה והמצב לא ברור נהוג לומר: "בואו נמתין שהעניינים יתבהרו, ואח"כ נפעל שוב". זה נכון לגבי אנשי עסקים שעוסקים בתחומים שהיציבות חשובה להם וזה אינו נכון לגבי מהמרים בבורסה ובשוקי הכספים. הימור עשוי להצליח מאוד, אך גם להיכשל, כפי שקרה גם ל"מהמרים" ישראלים רבים.
מאחר שאני מאמין שלא נכון להמר על ביטחונה של ישראל איני יכול להבין את דברי אובמה ו"פרשנים" הישראלים, שקבעו שזה הזמן לפעול במזרח-התיכון ובמיוחד בתחום שבינינו לבין הפלסטינים.
אם בעבר היה חוסר בהירות לגבי חוזקו של ממשל מחמוד עבאס ויכולתו לקיים הסכם, היום ברור שהוא חובר לחמאס.
אם בעבר הייתה בהירות יחסית לגבי עמדתן של המדינות הערביות המתונות, שאמורות, לשיטתן של מדינות המערב, לסייע לערוב להסכם - בהיכון שלום - היום עתידן לא ברור.
התהליכים שעובר המזרח-התיכון יכולים להניב מערכות שלטוניות דמוקרטיות יותר, או להביא להקצנה בגין עלייתם של גורמים קיצוניים שלא יכבדו את ההסכמים וההבנות שהיו בינינו לבין מדינותיהם בעבר.
ממשלת ישראל נהגה בהיגיון בכך שלא הימרה ולא ויתרה ויתורים נוספים לפלסטינים ולסורים בשנתיים האחרונות. מה שמתרחש היום במזרח-התיכון יכול היה להביא לכך שאילו נעשו ויתורים היינו מאבדים נכסים אסטרטגיים חשובים להמשך המו"מ כאשר התנאים יבשילו.
האם זו עת לפעול במישור שבינינו לבין הפלסטינים, כדברי אובמה? הרי היום המצב עתיר סיכונים יותר מבעבר. האמירה, שהיום זו הזדמנות לעשות שלום עם הפלסטינים היא אמירת סרק. להיפך. היום למדנו שוב כי המזרח-התיכון אינו יציב, ושלום חייב להתבסס על יכולתנו להגן על עצמנו מפני טרור ומצבאות סדירים בגבולות ביטחון.
ערב נסיעתו של נתניהו לארצות הברית נאמר בתקשורת כי אובמה "הכין" לנתניהו מארב ו"הלחיץ" אותו בכך שלא יידע אותו מבעוד מועד על כך שהוא עומד לאזכר בנאומו את גבולות 1967. כאשר נתניהו הגיב על כך בנאום מנהיגותי במסיבת העיתונאים המשותפת בבית הלבן, אמרו כי הוא הגיב באופן לא אחראי.
כאשר אובמה חזר בו מחלק נכבד מנאומו הקודם, בעת שהופיע בפני איפא"ק, טענו שאובמה התמיד בהעברת המסרים "השליליים" לכאורה, ולא הזכיר את נתניהו בדבריו בבחינת "השיב לו כגמולו". בכך סילפו הפרשנים את האמת, שאובמה "נלחץ" וחזר בו מאמירות קודמות כדי לרצות את ישראל ואת מי שמייצג אותה, נתניהו, שידע לעמוד על דעתו. (אגב, איני מבין את צהלתם של חלק מעיתונאי ישראל כאשר לשיטתם, ניתן היה לחשוב לרגע שראש ממשלתם ומדינתם הובכו ע"י אובמה).
נאומיו של נתניהו בבית הלבן, בקונגרס ובפני איפא"ק הנחילו לנו כבוד ותמיכה. לראשונה מאז עשה זאת ראש הממשלה יצחק רבין, ז"ל, מופיע ראש ממשלת ישראל בארה"ב ואומר בגלוי ובאומץ את עיקרי משנתו. ושוב, כאשר אובמה עושה זאת בנאומיו טוענים בתקשורת שהוא "גדול", וכאשר ראש ממשלת ישראל אומר זאת, חלקה אומרת שהוא "לחוץ" או "בלתי אחראי".
נתניהו פעל בנסיעתו לארה"ב בצורה טובה. איני חושב ששפת הגוף של המנהיגים חשובה, במיוחד כשלנתניהו ולאובמה יש אג'נדות לאומיות שונות. חשוב יותר משחק השחמט הפוליטי, שבו חשוב לנצח. רה"מ מנחם בגין ז"ל הביא לשלום עם מצרים תוך מו"מ בתיווך אמריקני, כשנשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, תעב אותו (על-פי דבריו). רה"מ רבין ז"ל יצא למסע "מביש" בארה"ב בראשות הנשיא ג'רלד פורד. פורד הזמין אותו לביקור ושלח אותו בבושת פנים וללא כלום. במפגש השני נתן פורד לרבין מסמך חזק ביותר בהקשר של הצדקת אחיזתנו ברמת הגולן. מה שעומד לנגד עיניהם של מנהיגים אמיתיים הוא מכלול של אינטרסים חיוניים שאותם יש לשרת, ולא החיבה האישית ושפת הגוף.
לסיכום: לעיתים ההמתנה ואי-העשייה הן הדברים הנכונים לעשותם. הכמיהה הבלתי ברורה של התקשורת לכך ש"משהו יזוז", בטעות יסודה, כי ייתכן ש"משהו יזוז" גם לכיוונים לא רצויים. להמר יכולים פרשנים ועיתונאים ב"קזינו הפוליטי של הקשקושים" ולא בחיים האמיתיים.
נתניהו אינו חביבה של חלק מהתקשורת (ושל אובמה). לגבי כמעט כל מה שיעשה יטענו כי נכשל. וכאשר יבואו ההישגים יטענו "כן, אבל"... כלומר, מבחינת אותו חלק בתקשורת נתניהו תמיד יצא נפסד. מצד אחד, הוא חכם אבל "לחוץ", מצד שני, הוא תקיף אבל "חסר אחריות".
אדוני ראש הממשלה, הדרך שבה פעלת בארצות הברית ונאומך המנהיגותי והמרשים בקונגרס (שנציגיו הריעו לך עשרות פעמים), עשויה להביא לשינוי חיובי בעמדת ארצות הברית לבעיות המורכבות שהצגת. המשך בדרכך זו, ובבוא הזמן עמוד למבחן הבוחר.
הכותב הוא תא"ל במיל', נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר