מלחמה אינה אירוע בלתי צפוי עד כדי כך שהיא מהווה עילה לסיכול חוזה - כך עולה מפסיקת בית המשפט העליון, שהורה לבטל את פסיקתה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, שקבעה לפני כשנה כי אין להטיל אחריות על צד לחוזה, אם ביטל אותו בשל פרוץ מלחמת לבנון השנייה, והמלחמה מהווה עילה ל"סיכול העסקה", מאחר שאין לחייב את הצדדים לחוזה להתכונן "לכל קטסטרופה אפשרית".
במארס 2010 כתבה אגמון-גונן בפסק דינה, שבו דחתה תביעת פיצויים חוזית, כי "הגיעה העת לומר באופן מפורש כי בהקשרים חוזיים מלחמה אינה בגדר הצפוי - גם באזור כמו אזורנו. עצם האפשרות הקיימת באזור שבו לא שורר שלום, כי תפרוץ מלחמה, אינה מביאה צדדים לחוזים לקחת עניין זה במסגרת השיקולים העסקיים שלהם בעת כריתת חוזה".
אלא שכעת מאמץ בית המשפט העליון גישה שונה, ולפיה מלחמה היא בגדר הצפוי בישראל - ולכל הפחות אינה אירוע בלתי צפוי עד כדי כך שהוא מצדיק ביטול חוזה.
פיצוי בפשרה
ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון, חתם המתווך גדעון מורן על הסכם עם חברת אקסידו תעשיות מזון, שלפיו הוא יסייע לה לרכוש את מניות השליטה בחברת זנלכל, ובתמורה יקבל 4% מסכום העסקה. אקסידו התכוונה לממן את רכישת המניות באמצעות מימון מחברה שווייצרית. אלא שהשווייצרים ביטלו את הסכם המימון בשל פרוץ המלחמה, עסקת רכישת המניות לא יצאה אל הפועל, ומורן לא קיבל שכר עבור התיווך.
המתווך תבע את ציקי פוקס, בעל השליטה באקסידו ואת החברה עצמה על סך 2.5 מיליון שקל, וטען כי למרות שעסקת רכישת המניות לא הושלמה, הנתבעים חייבים לשלם לו את דמי התיווך. בנוסף, הוא טען כי הנתבעים ידעו, בעת שחתמו על חוזה התיווך, כי החברה השווייצרית לא תעביר לידיהם את המימון, ואף אם לא ידעו - היו צריכים לדאוג למקורות מימון אחרים.
הנתבעים טענו כי הסכם התיווך עם מורן סוכל בשל המלחמה, ולכן הם אינם צריכים לשלם לו את השכר. לדבריהם, החברה השווייצרית ביטלה את הסכם המימון בשל פרוץ המלחמה, ולכן הם נאלצו לבטל גם את הסכם רכישת המניות ועמו את חוזה התיווך.
השופטת אגמון-גונן דחתה את התביעה וציינה כי בנסיבות בהן סוכלו ההסכמים כתוצאה מהמלחמה, עמידתו של התובע על מימוש החוזה אינה בתום-לב, ואין לדרוש מהנתבעים לשלם לו את שכרו.
מורן עירער לעליון, באמצעות עורכי הדין יואל פרייליך ושגיא נתן, ובדיון שהתקיים שלשום (ב') הציעו השופטים אליקים רובינשטיין, אסתר חיות ויצחק עמית לצדדים להסמיך אותם לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם לסמכותם בחוק, כשסכום הפיצוי ינוע בין 200 ל-600 אלף שקל.
אגב כך, הביעו השופטים את ביקורתם על פסיקתה של השופטת אגמון-גונן. "הנטייה שלנו מקריאת התיק היא שלערעור יש סיכוי", פתח רובינשטיין את הדיון.
השופטת חיות ציינה כי "הקונסטרוקציה המשפטית שבית המשפט המחוזי עשה כאן היא מאוד בעייתית", והוסיפה כי "מבחינה משפטית בית המשפט עשה קיצור דרך, וזו קונסטרוקציה שלא יכולה לעמוד".
לדברי חיות, בית המשפט העליון קבע בעבר הלכות מפורשות בשאלת סיכול חוזה, ובית המשפט המחוזי סטה מהלכות אלה.
אף שפסק הדין שניתן על דרך הפשרה הוא קצר במיוחד, עולה ממנו כוונת שופטי העליון לבטל את הקביעה הנורמטיבית של השופטת אגמון-גונן.
"הצדדים הסמיכונו להכריע בערעור על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט", כתבו השופטים, "הכרעתנו זו תבוא תחת פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים ישלמו למערער סך של 350 אלף שקל. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, וממועד זה ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין". (ע"א 3531/10).