לנו מותר להרוס את עצמנולפני כמה ימים פגשתי במקרה חבר ברחוב, ובמסגרת התבדחויות של סמול טוק הוא זרק לעברי עקיצה קטנה לגבי בעלי. "תקשיב טוב", אמרתי לו בחצי חיוך, ספק בצחוק ספק ברצינות, "אם עוד פעם אני שומעת אותך אומר עליו משהו רע, זה הסוף שלך. רק לי מותר".
שנינו כמובן נקרענו מצחוק, אבל ביננו, מה שאמרתי היה די מדויק. אותו הכלל, בעצם, עובד גם לגבי כמעט כל אישה נורמלית בעולם המערבי. "אוף, איך השמנתי!" היא יכולה להגיד לכל מי שבא לה. אבל רק נראה את זה שיעז להסכים איתה. הלך עליו. וזה ברור לכולם.
באופן מאוד דומה, עם השנים סיגלנו לעצמנו את המיומנות המדהימה לנהוג כך גם כעם. אנחנו מרשים לעצמנו לזלזל או להקל ראש בערכים או בסדרי העדיפויות של המדינה שלנו, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, אנחנו ממש פועלים בניגוד לאינטרסים הלאומיים כדי לצבור לעצמנו כמה נקודות מקומיות וזמניות, בלי להבין שאם גרמנו נזק קולקטיבי, הוא הרי מזיק גם לנו עצמנו.
הנה 3 דוגמאות רק מהשבוע האחרון.
1. הסופרים המחרימים מוצאים את עצמם מוחרמים: בתחילת השבוע פורסם כי בסקוטלנד הוחלט להחרים ספרים ישראלים, במסגרת הקריאות החוזרות ונשנות באירופה להחרים את ישראל בגלל מדיניותה בשטחים. עמוס עוז, אלון חילו ודודו בוסי התראיינו ואמרו שזו טעות, צביעות וביזיון להחרים את ספריהם בגלל מדיניות הממשלה. באמת יופי.
אבל מי מלבה את החרמות האלה בעולם אם לא אנחנו? כשזה הגיע להחרמת התיאטרון באריאל, למשל, וסופרים מובילים הזדרזו לעמוד בראש רשימת המחרימים, לא שמענו מכיוונם שום קריאות על ביזיון וצביעות.
בדיוק באותו אופן גם אקדמאים ישראלים קיצוניים מובילים יוזמות לחרמות אקדמיים על ישראל, קבוצות שמאל קיצוניות מתארגנות כדי ליזום חרמות כלכליים על ישראל, ואיכשהו, אף אחד לא עוצר כדי להבין שהוא בעצם מחרים את עצמו.
מי שיוצר מגמה ונותן לגיטימציה, אולי כדאי שלא יהיה המום כל-כך כשהוא מוצא את עצמו מבודד ופרנסתו נפגעת כשפתאום החרם מגיע לפתח ביתו.
2. אי-ההבנה של האחים עופר והפרת הסנקציות על איראן: האחרים עופר כיכבו בכותרות השבוע, והפעם, בגלל שחברת ספנות בבעלותם נכנסה לרשימת מעקב של הממשל האמריקני כי מכרה לאחרונה מיכלית לחברת ספנות איראנית.
נכון, דובר האחים עופר מיהר להוציא הודעה שמדובר באי-הבנה, ו"גורמים ישראלים" כבר הסבירו כי המיכלית בכלל נמכרה לחברה מדובאי שאינה נמצאת בשום "רשימה שחורה".
עדיין לא הובהר סופית מה בדיוק הסיפור, מי אשם, מי מטייח, מי טעה, מי לא בדק מספיק, מי משחק אותה ראש קטן ומי לא. ועם זאת, הסיפור כולו מעורר מחשבה: האם אנחנו, הישראלים, ובראשם מובילי המשק, לא צריכים להיות הכי זהירים בעולם מפני הפרה חלקית או מלאה, בשוגג או בכוונה, של הסנקציות המערביות על איראן? האם האינטרס הזה הוא לא בראש ובראשונה שלנו? והאם אנשי עסקים וחברות ישראליות באמת שמו לעצמם באיזשהו מקום בראש סדר העדיפויות להיות קדושים יותר מהאפיפיור לגבי עשיית עסקים עם גורמים שיכולים להיות קשורים עם איראן באיזושהי דרך?
אנחנו יכולים לבוא בטענות לכל העולם על כך שהוא תאב-בצע, אנטישמי, שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מכסף, אבל כשזה מגיע למעשים, רובנו לא נלך את ה"אקסטרה מייל" כדי לוודא שאצלנו אין שום סיכוי שזה יקרה.
3. הנאום ההורס של נתניהו בקונגרס: הנאום של נתניהו בקונגרס השבוע היה נכון, סוחף ומרגש. בעקבותיו, הסקרים כבר מראים כי הפופולריות שלו בישראל בנסיקה.
אבל מה נתן לנו הנאום של נתניהו כאומה? האם הוא לוקח בחשבון את ההתפתחויות האחרונות ואת אלה שצפויות לקרות בעתיד? האם הוא קידם אותנו למקום בטוח יותר? שיפר את יחסינו עם ארה"ב? שיפר את יכולתנו להתמודד עם ההכרזה הצדדית הקרבה של מדינה פלסטינית באו"ם?
אז זהו, שלא. בעולם כל הזמן מסמנים אותנו כסרבני שלום, וזה מעצבן אותנו לאללה. אבל כשזה מגיע לעשייה, אנחנו שוב ושוב נכשלים ביציאה מהמשבצת הזאת.
הנאום של נתניהו מול הקונגרס היה בדיוק כזה - הרי עם אותם מסרים בדיוק, ועם ניסוח אחר, זה יכול היה להיות נאומו של מנהיג גדול שמתעלה ומושיט יד לשלום. במקום זה, נתניהו העדיף "להיות צודק", לצאת "חזק", להשיג התחזקות מקומית בישראל - אבל להשאיר אותנו תקועים ביחסים צוננים עם הממשל האמריקני ובעמדת "סרבני השלום שלא תהיה ברירה אלא להכריח אותם" מול שאר העולם.
אז אם אנחנו שוב ושוב מעדיפים להיתקע במשבצת של הסרבנות, במקום לדבר במוזיקה אחרת, למה אנחנו מתפלאים אחר-כך שזה מה שחושבים עלינו בחוץ?
מוזר שאנחנו מסרבים להבין שהרבה פעמים, ההתנהלות חשובה יותר מהמסר. אנחנו יכולים להיות צודקים עד מחר, אבל הדרך שלנו לעשות דברים ביום-יום היא זו שיוצרת את המציאות. לא מה שאנחנו חושבים או אומרים, אלא איך. ובדרך שלנו, לא רק שהפסקנו לראות את טובת הקולקטיב - אלא הפסקנו לראות שאנחנו בעצמנו פוגעים בטובה הזו.
אם ההתנהלות היא הדרך, והמסר הוא המטרה, אנחנו יכולים לנהל ויכוח פילוסופי אינסופי לגבי מי מבין השניים חשוב ומהותי יותר. אבל משהו גרוע יותר קורה לנו. כי גם אם נתנגד לכל התיאוריות האוריינטליות ונחליט שהשגת המטרה חשובה יותר מהדרך שאותה אנחנו עושים כדי להגיע אליה, נמצא את עצמנו בבעיה. למה? כי אם ננתח את ההתנהלות שלנו לעומק, פתאום נגלה שאין לנו לא את זה ולא את זה.
הדרך שלנו ודאי שלא לוקחת בחשבון את ההשלכות הקולקטיביות על מצבנו. ומנגד, גם להשיג את המטרה כבר ברור שאנחנו לא מצליחים.
אז למה בכל זאת אנחנו ממשיכים בדרכינו הנושנות? באמת מוזר.
