הסדרה "בנות הזהב" הישראלית, שתעלה היום (ה') בערוץ 10, עשויה להיות תחילתו של טרנד. זאת במיוחד לאור העובדה שרשת וקשת רכשו באחרונה אף הן פורמטי עבר מצליחים - "כולם אוהבים את ריימונד" ו"נשואים פלוס" בהתאמה.
שוק הפורמטים הקלאסיים הפך להיות מנוע צמיחה מרכזי בעבור אולפנים אמריקנים מרכזיים בשנים האחרונות. גופי ענק כמו פוקס המאה ה-20, וורנר ודיסני, מצאו בארכיון שלהם מכרה זהב בתקופה שבה משבר כלכלי פגע בתעשייה.
באותו זמן, אותו משבר הביא מדינות רבות בעולם לקנות את הפורמטים, שכולם חשבו שכבר מוצו, ולחסוך תהליכי פיתוח ארוכים ויקרים. אך מה הדבר עושה ליצירה המקומית במדינה שמתגאה בשנים האחרונות ביצוא הרעיונאי שלה לחו"ל?
את "בנות הזהב", כותב בעבור ערוץ 10 אריק שגב ("אולי הפעם", "ראש גדול"), ומביימת שירילי דשא ("איצ'ה", "כאן גרים בכיף"). דשא לא סבורה שיש סתירה בין יצירה מקורית לבין פורמטים מוכרים. "כפי שבתיאטרון מעלים חומרים מקוריים, מעלים גם דברים שעלו לפני מאות שנים. הטלוויזיה יכולה להכיל גם וגם", היא אומרת.
גם סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10, קרני זיו, רואה בזה מהלך טבעי. "למה מדינה כמו ארה"ב ובה מיטב הכותבים לוקחת פורמט כמו 'האקס המיתולוגי' או 'רמזור' והופכת אותם לפורמטים אמריקנים? כשיש סיפור טוב אז יש סיפור טוב, וזה הדבר הכי קשה בטלוויזיה. יש פה ושם סיפורים ותסריטים ששווים את המהלך".
- ובכל זאת, האמריקנים לא ראו את "רמזור" לפני שהיא עלתה שם, ואנחנו עוד זוכרים את "בנות הזהב".
"הילדים שלנו כבר לא יודעים מה זה. עם כל הכבוד לסדרה, היא היום לא במרכז התודעה של הקהל. ב'המשרד' היו אמיצים הרבה יותר, כי זה משודר עדיין וזוכה להכרה".
המשמעות האמיתית היא קיצור זמן הפיתוח
עוזי וייל הוא האמיץ שכתב בעבור חברת הלוויין yes את הגירסה הישראלית של "המשרד" שזכתה להערכה רבה. "איזה מזל היה לדור שלא הכיר את 'בנות הזהב'", אומר וייל בהתייחס לדבריה של זיו, "אבל עכשיו גם הוא אכל אותה. זו סדרה איומה כל-כך, זו סדרה ליהודים זקנים בפלורידה".
לדברי מי שנמנה בעבר על כותבי "החמישייה הקאמרית" המיתולוגית, ההשוואה לסדרה קיימת לא הייתה סיכון. "אהבתי את הסדרה הבריטית והבנתי שאפשר לבחון באמצעות זה את החברה הישראלית, וניגשתי לעבודה. יש את הסיכונים, כי הבאזז גדול לפני שזה באוויר, ואתה מתמודד עם השוואות, אבל הן נגמרות צ'יק-צ'ק. ברגע שנכנסים לזה, בפרק השני אתה כבר בפנים. תמיד יהיה תהליך הסתגלות במצב כזה".
אז איפה היתרון ברכישת פורמט מוכר? לדברי זיו, "כלכלית זה לא הבדל ממש משמעותי, המשמעות האמיתית היא עניין הזמן, כי לפתח סדרה קומית לוקח המון זמן, ותמיד העונה השנייה תהיה טובה מהראשונה.
"צריך לזכור שמראש מדובר על סדרות יותר זולות כי הן תוכניות אולפן. המחיר של תסריטאי לא נחתך כי עשו עבודה גדולה מאוד והפורמט עולה כסף, אסור לשכוח גם את זה, החיסכון הוא בזמן. עשינו את הקריאה לפני שנה, והנה זה עולה, אין כמעט מצב שזה קורה בסדרה מקורית. וזה עוזר בצמצום פערי הזמן מההיבט הרגולטורי".
לדברי וייל, הנושא הרגולטורי לא נעלם מעיני היוצרים. "רגולציה קובעת כמות של שעות של דרמה", הוא אומר, "אין פה חיסכון של הליך פיתוח מבחינתנו, כי אתה צריך לעשות את כל עבודת העיברות, שזה כמו ללכת ולפתח לבד.
"אפשר לייבא טוב, ואפשר לייבא רע. הפטנט הוא לבחור אנשים שמוצלחים בעבודה שלהם - כותבים, שחקנים ובמאים - ולתת להם לעבוד. כל השאר לפעמים מצליח ולפעמים לא, זה נופל על איכות העבודה. צריך לעשות דברים טובים, זה לא משנה איזה דברים".
במקרה של "בנות הזהב", מספרים מפתחי הסדרה הישראלית, היו דרישות ברורות מצד החברה המפיצה, דיסני, ובכל זאת הסדרה תראה עברית לחלוטין. "התבקשנו לשמור על צילום אולפן, ועל צחוקים מוקלטים", מספרת שירילי דשא. "הייתה דרישה לצלם מול קהל, וזה משהו שקשה לעשות מסיבות תקציביות. שמחנו לשמור על פורמט הסיטקום".
לדברי שגב, "היינו צריכים לשמור על התמות המרכזיות - 'חברות', ו'יש חיים אחרי גיל 50'. הדרישות האמריקניות היו שהיא תהיה טובה. כדי להיות נאמן לרוח הסדרה, היינו צריכים לשנות את תוואי העלילות, לעדכן את הדמויות, מאיפה הן באו, כתיבה מחודשת של דיאלוגים ולא רק לתרגם. ככל שהסדרה התקדמה, הביטחון שלהם בנו גבר".
דשא: "הרשינו לעצמנו ממש להמציא. שלחו נציג מאוד נחמד שישב איתנו בעבודה והיינו צריכים להסביר לו למה עשינו שינויים. יש הרבה מאוד פרקים עם עלילה אחת בלבד, וב-23 דקות קשה לנו להחזיק עלילה אחת, וביקשנו להוסיף עלילה משלנו. הוספנו למשל ריב שכנים, שזה משהו שאנשים פה יכולים להזדהות איתו. היה ברור שהדמויות לא יכולות להיות בסיטואציה של מגורים במיאמי, מנותקות ממשפחותיהן, הן צריכות להיות בתל-אביב, והכי רחוק שהן יכולות להגיע זה ממושב או קריית-אונו".
לדברי שגב, הדמויות הישראליות בגילומן של רבקה מיכאלי, חנה לסלאו, מיקי קם ותיקי דיין הפכו ליותר עגולות, ופחות סטריאוטיפיות כמו המודלים המוכרים של רוז, בלאנש, סופיה ודורותי.
"הדמות של סופיה היא איטלקייה, ואנחנו הצענו פרטיזנית. אנחנו לא יכולים להגיד שהיא רק עלתה מהונגריה, רצינו דמויות שהן חלק מהפסיפס הישראלי ויש לה היסטוריה שנוגעת למלחמת העולם השנייה", הוא מספר. "העבודה הייתה לא פחות מעבודה על כל סדרה שהיינו מעורבים בה".
- אך מה אם זה יהפוך לטרנד נוח בעבור הזכייניות, שיעדיפו תוכניות מוכרות על פני פיתוחים?
"ליוצרים זו עבודה קשה לא פחות ולא פחות מתגמלת. זה לא בא להחליף יצירה מקורית ולא משהו שבא במקום, זה יכול לחיות יחד".
