"צחוק מהעבודה", יום א' 21:00, ערוץ 2 רשת
בכל פעם שבה אני מבקש לבקר את הדור ההולך ופוחת, אני נזכר ב"קרובים קרובים". אני זוכר את התקווה שעוררה סדרה פרי-עטם של ב. מיכאל ואפרים סידון, וכפועל יוצא מכך, את הביקורת שהופנתה נגדה כשהתברר שאין כאן סאטירה פוליטית מושחזת, אלא עניינים של היפוכונדריה, דיאטה, משפחה ועוד.
העובדה שהסדרה אכזבה את המבקרים בשעתה, לא מנעה ממנה להפוך ללהיט שנזכרים בו בערגה גם מקץ 30 שנים. כלומר, יכול להיות שיבוא יום וידברו כך גם על "צחוק מהעבודה".
אז זהו, שלא: במבט לאחור ניתן לקבוע כי "קרובים קרובים" המיתולוגית שילמה את מחיר החדשנות המסוימת שאפיינה אותה, את מחיר העיסוק בזוטות שמהן מורכבים חיינו. היום זה כמעט מובן מאליו, אבל אז היה מדובר בקונספט חדשני, חתרני כמעט: מי יכול להעלות את דמי ועד-הבית על ראש שמחתו כשיש כל-כך הרבה דאגות קיומיות?
"צחוק מהעבודה", לעומת זאת, כיוונה מראש נמוך ורחב (וזה בסדר גמור), אבל לא השכילה לנצל את הבמה הגדולה שניתנה לה כדי לייצר משהו שהצופה יוכל לזכור אפילו דקות ספורות לאחר השידור.
שחיקה משבוע לשבוע
מאחר שבטלוויזיה מסחרית עסקינן, צריך להפריד בין הביקורת על התוכן להתפעלות מההצלחה בקרב הצופים: במקור נועדה "צחוק מהעבודה" להיות משהו שיסתום את החור של יום שישי בערב, היכן שממילא לא צפוי רייטינג גבוה. אלא שאז התברר כי התוכנית מצליחה, והיא שודרגה במשבצת השידור עד שהפכה לאחת התוכניות המצליחות של רשת.
האבסורד בעניין הוא שדווקא כשהייתה מעין אנדרדוג, הייתה "צחוק מהעבודה" תוכנית חביבה למדי, אבל ככל שנסקה בפופולריות שלה - כך הידרדרה במה שיש לה להציע. ההומור שמראש לא כוון גבוה הלך והידרדר, ופערים גדולים מדי בין הסטנד-אפיסטים השונים הלכו והתגלו.
בכלל, רוב הסטנד-אפ מבוסס הרי על קהל שמתחלף בכל שבוע ועל אמן שיכול לרוץ במשך שנה עם תוכנית אחת שהוא משכלל ומשפר. ב"צחוק מהעבודה" זה לא קורה, והשחיקה משבוע לשבוע, לאורך עונה שלמה, ניכרת בתוצאות.
ועדיין, אפשר לתת צ'אנס לעונה החדשה: אולי הגיוס של רועי לוי, אחד שהוכיח שהוא יכול להיות קומיקאי מסוג שונה, יצליח להפיח קצת רוח חדשה במפרשיהם היגעים של שלום אסייג וחבורתו; אולי הכתיבה תשתפר ותהפוך את התוכנית מחלטורה שגדלה בשקל ותשעים למוצר טלוויזיוני מושקע, כיאה לפריים-טיים; אולי התוכנית הזאת, שהלכה לחפש אתונות ומצאה מלוכה, תלמד לצקת בה גם תוכן אמיתי.