מאיר דגן אומר ש"סיפור משפחת עופר באיראן יצא מפרופורציה"; ש"אסור לישראל לבלום את המהלך הפלסטיני באו"ם"; ש"תקיפה ישראלית באיראן היא רעיון מטופש"; ש"עסקת טננבוים עלתה בחייהם של 231 ישראלים", ולכן יש להתנגד לעסקה לשחרור שליט.
מאיר דגן פה, מאיר דגן שם, ובכל מקום הוא מדבר, ובכל דיבור הוא מייצר כותרות. שזו חוכמה קטנה מאד למי שהיה במשך שנים רבות ראש המוסד.
מהתפקיד הזה הוא פרש לאחר מחדל שיוחס למוסד (ב-6 בינואר השנה), ומאז הוא לא מפסיק לדבר. תשומת לב רבה מקבלות אמירותיו של דגן, כי יש הנחה, והיא ממש מתבקשת, שכל מה שדגן אומר מבוסס על המידע שעמד לרשותו במוסד. אם זה כך, האם זה לא בגדר הדלפת ידיעות סודיות, מצד אדם שהידיעות הגיעו אליו בתוקף תפקידו?
אין ספק שרוב הציבור נוטה יותר להאמין לדגן מאשר לראש הממשלה וחבריו, בגלל ההילה של הריגול וכיו"ב. אין ספק שרוב הציבור מאמין לדגן יותר מלאחרים, מתוך אמונה שלאיש אין אינטרס פוליטי (אמונה שנכונותה כלל אינה ברורה). זה מה שהופך את השוטטות של דגן בין המיקרופונים למצלמות לכל-כך בעיתית.
דברים לא נכונים?
וכאן אולי הבעיה העיקרית - כלומר שאולי הדברים שאומר דגן מוטעים ומטעים. יש אפשרות שמסקנותיו של דגן היו נכונות לשעתן. אבל המידע של המוסד הרי אינו קופא על שמריו, כל הזמן נכנסים חומרים חדשים שדגן אינו מודע להם. וייתכן שחומרים אלה מובילים למסקנות הפוכות מאלה שדגן מפזר בכל העולם, כשהוא יוצר את הרושם כאילו גם היום יש לו נגישות לחומרים הרלוונטיים.
דגן כמובן אינו יחיד. הוא מצטרף לשורה ארוכה של אנשי ביטחון, גם נבחרים, שלאחר סיום שירותם מרשים לעצמם לצאת במסע של גילוי סודות, לפעמים הרגישים ביותר. לפעמים הם עושים זאת תמורת בצע כסף, בעיקר באמצעות מכירת ספרים, לעתים כדי לקבל כותרות לצורך קידום מפלגתי ופוליטי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הם עושים זאת על חשבון הביטחון של המדינה, הביטחון של כולנו.
חמור יותר מענת קם
דגן, ושכמותו, נחשפים אל המידע שלהם בתקופה שבה הם מקבלים מאתנו שכר. לפיכך המידע הזה אינו שייך להם, אלא לנו. אם הם משתמשים ברכוש שלנו, זה מעשה העשוי להיחשב ל"גניבת מידע" לכאורה - ראו מקרה ענת קם. אבל להבדיל מענת קם, דגן מנצל את נכסינו הביטחוניים כדי לקדם עצמו, מה שעושה את מעשהו לחמור הרבה יותר.
לצנן, ומהר
לבכירים במשרדי ממשלה יש תקופת צינון לאחר תום שירותם. צריך להרחיב את הגדרת הצינון גם לדיבורים הנוגעים לתחום שבו עסקו - לפחות לשלוש שנים לאחר תום תפקידם. או לחילופין להחתים אותם בעת כניסתם לתפקיד על התחייבות להימנע מלהוציא מפיהם שום דבר הקשור, במישרין או בעקיפין, לעבודה שעשו.