את רבקה מיכאלי פגשתי לפני 18 שנים, כשהגישה את "סופשבוע", תוכנית האירוח המרכזית של הערוץ הראשון באותם הימים. הוזמנתי להתראיין בעקבות כתבה שפרסמתי על חבל ימית, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הופעתי בטלוויזיה. מתתי מפחד מהמעמד, מהחשיפה העצומה ומהמפגש עם המנחה המיתולוגית, שהייתה מנשקת את מרואייניה על שתי הלחיים. מישהי מההפקה התקשרה וביקשה ממני לקפוץ אל מיכאלי הביתה כדי לדבר על הראיון. לא האמנתי שזה קורה לי. אני ומלכת הטוק שואו, בביתה הפרטי. התייצבתי בשכונת אפקה בתל אביב בלב משתולל, וכשהיא פתחה את הדלת בטרנינג, אמרה שלום חם כזה ושאלה אם אני רוצה משהו לשתות, הפחד התמוסס לתוך שיחה אמפטית ונעימה. אותה האווירה נמשכה על הסט, והצליחה להוציא ממני כמעט עשר דקות של ראיון אישי בפריים של הפריים, מבלי להרגיש שאני שם בכלל.
הקריירה של מיכאלי שגשגה גם אחרי שפוטרה מרשות השידור. היא המשיכה להופיע על המסכים הקטן והגדול, על בימת התיאטרון וברדיו, עם עלבון צורב, אבל בשביל הרבה יותר כסף. לכן, כשקראתי באחד הראיונות שנתנה בשנים האחרונות שהיא מגדירה את עצמה כ"הישרדותית", הייתי מופתעת. רבקה מיכאלי הגדולה עדיין מרגישה שהיא צריכה לשרוד במקצוע אחרי כזה קילומטרז'?
"התחנכתי שעבודה היא ערך חשוב; זה ירושלמי, וזה טבוע במשפחה, אנחנו וורקוהוליקים", היא מסבירה בשיחה טלפונית, שנקבעה בשל לוח הזמנים הצפוף שלה, שכולל צילומים ל"בנות הזהב" בערוץ 10, השתתפות ב"משפחה חמה" בקאמרי, וחזרות ל"אורזי המזוודות" מאת חנוך לוין, גם כן בקאמרי. "ברגע מסוים בקריירה שלי מצאתי את עצמי עם עבודה בקול ישראל, שהספיקה לי בקושי לשלושה ימים, אז ערכתי ספר של שירי ילדים, כתבתי פינה ב'את', לא בגלל שחשבתי שאני משהו, אלא משום שהייתי חייבת להתפרנס כדי שיהיה לי ביטחון".
ביטחון זו מילת המפתח במקצוע הזה.
"הייתי 39 שנים על משכורת ברדיו. אילו הייתי יוצאת משם קודם הייתי מרוויחה יותר, אבל הייתה הפאניקה של להישאר בלי כלום בין הצגה להצגה".
איך מתחזקים קריירה ארוכה כזאת?
"בתקופה מסוימת בעלי לשעבר נתן לי הרבה כסף, מעל ומעבר למה שהיה חייב. בעבודה הזאת יש הרבה פיקים. דבר מביא דבר. רואים אותך בתפקיד אחד ולוקחים אותך לאחר. בגלל שעשיתי חלטורות, הופעות, והתעסקתי בכל-כך הרבה דברים, שרדתי. היה לי רצון עז להמשיך ולא להרים ידיים כמו שקרה לרבים אחרים".
מישהו ניהל אותך?
"מעולם לא. אני לא מסוגלת לאסטרטגיה, לא מסוגלת לקבל מרות, אין לי ראייה לטווח ארוך וראייה מרחבית בכלל".
מצד שני, ברשות השידור היית תחת מרות.
"אבל הם לא ניהלו לי את החיים. מנהל אישי מחליט בשבילך, קובע. היום צריך לעבור דרך אלף סוכנים. אני חושבת שזה נודניק. אני מצלצלת לחבר טוב שלי שהוציא דיסק כדי לראיין אותו, וחוטפת טלפון מהסוכן, למה לא פניתי אליו. זה נראה לי מטומטם. 'אבל, הוא צריך להופיע ב-'7 ימים', את השלישית ברשימה.
"כשאני יוצאת בהצגה חדשה, את תמיד יכולה להרים אליי טלפון, מקסימום אני אפנה ליחסי הציבור ואשאל אם זה בסדר".
וכלכלית, ניהלת את עצמך נכון?
"לא. לא דרשתי את הסכומים שהגיעו לי. בזמנו הסתובבנו עם כסף מזומן. יום אחד השארתי את התיק, ואחרי יומיים גיליתי שלקחו לי 500 שקל. בעדינות אמרתי לזה שחלק איתי את החדר, היו לי עוד 200 שקל ונדמה לי שהם נעלמו. הוא אמר, 'היו לך 500 וככה לא משאירים תיק, הנה הם'".
כסף לא עניין אותך?
"הוא תמיד עניין אותי, אבל לא בתחילת הדרך. הייתי 'סיביל סרבנט'. כשעשיתי את 'ניקוי ראש' שילמו לי לפי שעות. הייתי רושמת כמה שעות עשיתי שם, וכדי להשלים מכסה של ארבעים שעות הגשתי תוכנית ברדיו וערכתי בלוקים של מוזיקה לריקודים.
"ב'ניקוי ראש' אף אחד לא קיבל כסף. אני זוכרת שספי ריבלין קיבל הלוואה ממוטי קירשנבאום עד ששילמו לו. ב'סיבה למסיבה' שוב עבדתי לפי שעות, אבל הפעם אמרתי, אני לא נכנסת לאולפן עד שלא משלמים לי אלף לירות. רק אחר כך הבנתי שדודו טופז מקבל 5,000 דולר. הפעם הראשונה שראיתי כסף הייתה ב-1964, כשהשעו אותי מהרדיו בגלל שעשיתי חלטורה בלי לקבל אישור, ונאלצתי להופיע עם יוסי בנאי".
זאת נאיביות.
"נאיביות ירושלמית. אחי הגדול ז"ל, שהיה פרופסור מומחה למחלות זיהומיות ומנהל מחלקה, לא פתח אף פעם פרקטיקה פרטית וקיבל את הדירה שלו מהוריי. בואי נקרא לזה ירחמיאליות ירושלמית".
ובכל זאת עברת שינוי.
"כשהתחברתי לאנשי עסקים. בעלי השני אמר לי 'תתפטרי מהרדיו', כי הוא הבין כמה אני יכולה להרוויח בחוץ. היום מייצג אותי שי נשר, שלא בא לאף הופעה ואני חושבת שגם לא רואה אותי בטלוויזיה, וטוב לי ככה. את שי הכרתי כשהיה, בגיל 16, עוזר לקופאי בקולנוע שביט בגבעתיים. בכל פעם שהופעתי שם הוא היה רץ לקראתי ולוקח לי את הדברים פנימה. לביאה הון היא הסוכנת שלי לסרטים. אם יש משהו שאני מצטערת עליו זה לא הסוכן שלא היה לי, אלא שלא הלכתי ללמוד בחו"ל".
למה?
"למדתי שנה אצל פאני לוביץ' בזמן שירותי הצבאי, וזהו. אני כנראה מפחדת מסביבה לא מוגנת. זה יכול היה לתרום לי שפה, בית ספר דרמטי, אולי הייתי צריכה להיות בתיאטרון. רציתי שהילדים שלי יתגברו על תקרת הזכוכית הזאת בינינו לבין העולם ושלא יהיו כמוני, שבכל מקום מחוץ לישראל אני פרובינציה".
לא חשבת אף פעם על קריירה בחו"ל? תראי איך מוני מושונוב פורח.
"הייתי שמחה. עשיתי קריירה קצרה בסרט סטודנטים של בתי שסיימה ב-NYU. גילמתי את המכשפה ב'הנזל וגרטל', והיא קראה לי וויץ' לאורך הצילומים. כשהמורה צפתה בנו, היא שאלה אותה, מאיפה השגת את השחקנית הזאת? היא אמרה בפעם הראשונה שאני אימא שלה ולא סתם מכשפה".
היה לך חלון הזדמנויות לעבודה מחוץ לישראל?
"פנו אליי פעם להנחות איזו הופעה ישראלית, וסירבתי משום מה. אולי מישהו ראה את 'קדוש' ואת 'חסד מופלא' שהוצגו בפסטיבלים בינלאומיים, אבל מהוליווד לא פנו אליי".
את עובדת בלי הכרה. יש עדיין רגעים של קסם?
"בתוכנית הרדיו שלי 'באה לשבת' הייתה לי שעה מופלאה עם אהוד בנאי. משק כנפיים נשמע באולפן. אני מכירה אותו מרחוק, התראינו בלוויות ובאזכרות, הוא ידע שאני אוהבת את המוזיקה שלו, אבל אף פעם לא דיברנו. זה היה מקסים".
את בת 73. נשים בגילך נהנות מהשקט.
"יש לי פנסיה יפה שמספיקה למחיה בלי לקנות תרופות ולבקר אצל הילדים בחו"ל פעמיים בשנה".
לא קצת מאכזב אחרי קריירה כה מפוארת?
"זה מכריח לעבוד. לא מזמן עברתי סי.טי של הראש והם קראו לי לראות את הצילום ואמרו, 'יש לך מוח מאוד צעיר'. זה הסודוקו שאני עושה בבוקר, או בגלל שאני חייבת ללמוד טקסטים בעל פה".
את נשמעת כאילו את באמת צריכה לעבוד כדי להתקיים, כשבמציאות זה לא ממש ככה.
"קניתי דירות לילדים בארץ, אני גרה בווילה יפה".
ואת עדיין עובדת קשה.
"אני עובדת כי אני לא יודעת עד מתי אחיה. נשים חיות יותר מכל בעל חיים אחר. עוברות אפילו את התוכים. לילדים שלי יש אורח חיים מאוד פשוט, והם לא יוכלו להחזיק אותי בארבעים השנים הבאות".
יצא לך ליזום פרויקטים?
"אף פעם לא. כשפנו אליי לעשות הצגת יחיד, הסכמתי. צריך דימוי עצמי מאוד נחוש. איך אמרה אחת הצעירות שעבדתי איתה? - צריך אגו פתור".
ושלך לא פתור?
"לא בא לי לעמוד במבחן. אני אוהבת לעבוד בצוות. ברדיו. את לא מבינה כמה מוזיקה אני שומעת ביום. אני עורכת את המוזיקה בתוכנית שלי, ומחפשת את השירים הסולידיים של הרוק".
הציעו לך להיות בחבר השופטים של "כוכב נולד"?
"לא, כי הייתי הופכת את מירי מסיקה, טובת הלב, לרשעית. הם רוצים מישהו שיעליב, שיהיה שנון על חשבון מישהו אחר. התפקיד שלי ב'בנות הזהב' התחבב, כי אני מעליבה בלי טאקט. זה מה שנחשב היום לטוב".
לא קשה לעבוד עם צעירים?
"ב'בנות הזהב' הכי מרגש אותי לעבוד עם הבמאית של הסדרה, שירילי דשא. זה כמו לעבוד עם ילד שלי. הייתי בחתונה של הוריה, ואני זוכרת שהיא נולדה. חוץ מזה, אין אחד שלא מעריך את העובדה שאני כמו אנציקלופדיה מהלכת, והסיפורים שלי מאוד מעניינים את הצעירים. הם מגלים שאני מאוד ילדותית".