היום אני מפרסמת את הטור האחרון שלי ב"גלובס". כן, בשבוע הבא כבר לא אהיה כאן. כבר כמה ימים אני מתהלכת וטוחנת לעצמי את המוח עם מחשבות מה לעזאזל לכתוב. אחרי הכול, ברור שזה לא יכול להיות סתם עוד טור "רגיל", נכון? זה חייב להיות משהו מיוחד. משהו סמלי. משהו דרמטי. משהו שאיכשהו מסכם תקופה ומסמן את תחילתה של תקופה חדשה. אוף, אבל איך עושים את זה?
ופתאום הבוקר נפל לי האסימון. מה שמטריד אותי בעניין הטור הוא בדיוק המוקש של כולנו. הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו חיים את רגעי הדרמה במקום את היום-יום. שמים דגש גדול מדי על רגע מסוים, על סמליות, על סנסציה, ולא לוקחים בחשבון שהרגע הוא מהיר וחולף כהרף עין, ומה שחשוב בהרבה זה דווקא הדרך היומיומית שבה אנחנו מתנהלים. רק שבדרך אנחנו כמעט לא נוגעים. ממצים את הסיפור המקומי - ואז עוזבים הכול וממשיכים לסיפור הבא, בלי באמת להתעכב על השינוי שכל-כך דרוש בשגרה שלנו.
קחו למשל את היציאה התורנית של אברום בורג וקומץ מרעיו, שהחליטו בסוף השבוע לקצור קצת כותרות, ויזמו קריאה למדינות אירופיות שיכירו במדינה פלסטינית באו"ם בספטמבר הקרוב.
"ייתכן שהעמדה שלנו לא מתיישבת עם המדיניות של ממשלת ישראל, אבל אנחנו בטוחים שהיא מייצגת את האינטרסים הטובים ביותר למדינה", הם טענו בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב. בורג וידידיו עשו דרמה, יצרו משהו סמלי, ומבחינתם - השיגו את מטרתם.
אבל תכל'ס, כשבוחנים את המעשה שלהם בראייה יומיומית, מה הם עשו? קומץ אנשים שאינם מייצגים דבר חוץ מאשר את עצמם, יצאו נגד המדיניות הרשמית של מדינתם, תוך שאנחנו מצויים במצב מורכב ועדין מאין כמוהו, שהם מן הסתם ודאי לא מודעים לכל פרטיו, ותרמו רק לדבר אחד: כאוס.
הרי גם כך הקרעים בעם הם כאלה שהופכים את הדמוקרטיה לסוג של אנרכיה, בה כל אדם כטוב בעיניו יעשה. זה נכון, כמובן, שההנהגה פה בעייתית מאין כמוה. אבל בצעד שלהם הפכו בורג וחבריו את היכולת להנהיג את המדינה ליותר בעייתית משהיתה קודם, וזוהי התרומה האמיתית שלהם ושל כל אלה שנתנו להם במה תקשורתית לחיינו ביום-יום.
רוצים עוד דוגמה? למרבה הצער יש לי הרבה. למשל, ההתנהלות סביב פרשת האחים עופר ואיראן, שמילאה את כלי התקשורת השבוע, עד שהבנו שמה שמסתתר מאחוריה הוא כנראה כל-כך מורכב ומסובך, שספק אם אי-פעם באמת נדע אותו.
אז נכון, התקשורת קיבלה את ההזדמנות שלה להיכנס קצת במשפחת עופר, שזה תמיד ספורט לאומי נחמד. אבל מה יצא לנו מהפרשה הזאת מעבר לזה? האם בשבוע הבא, או בשבוע שלאחר מכן, התקשורת תזכור לעסוק בעובדה שלמדינת ישראל, למרות האינטרס הברור שלה, אין סט כללים נוקשה לגבי חלקה בסנקציות הכלכליות המופעלות על איראן? הרי שם האינטרס היומיומי ארוך הטווח של כולנו, ואילו אנחנו מתעניינים רק בספקולציות ובדרמה, וזונחים לחלוטין את מה שיקרה אחרי שנשכח מהן ונעבור לדרמה הבאה.
אותו דבר קרה גם לגבי אהוד אולמרט, שהתחיל להעיד השבוע במסגרת ענייני ראשונטורס ואחרים. לפני שנתיים וחצי התקשורת הורידה פה ראש ממשלה על משהו שאכן נראה מסריח מאוד, אבל ככל שעובר הזמן, נדמה שיסתיים בלא הרבה מעבר לשירקעס בענייני מימון נסיעות.
רק למען הסר ספק: אין להקל ראש בשום עבירה, ודאי לא כזו שנעשית על-ידי נציג ציבור, ואני האחרונה שתעמוד לסנגר פה על אהוד אולמרט. אבל אם נסתכל מעט אחרת על כל הסיטואציה, מה נראה? שחווינו פה דרמה תקשורתית נהדרת, עשינו "וי" על פיטורי ראש ממשלה, אבל לא ממש ברור מה יצא לנו מזה ברמה היומיומית, ואני לא מדברת רק על העובדה שהממשלה הקיימת היא גרועה בהרבה מקודמתה.
האם שיפרנו במשהו את מצבנו? האם פעלנו בינתיים לשינוי שיטת הממשל כדי שההנהגה שלנו תהיה יציבה יותר? האם חוקקנו חוק שראש ממשלה מכהן לא ייחקר ויישפט בזמן כהונתו אלא אם כן מדובר בפשע כמו אונס או רצח, כדי שמישהו יצליח לגמור פה קדנציה? בקיצור - יצאנו צודקים, דרמטיים וסנסציונים, כתבנו, ערכנו ופירשנו המון, אבל לא שיפרנו במאום את מצבנו ביום-יום.
אם ככה, אחרי שהגעתי למסקנה מרחיקת הלכת הזאת, לא נותר לי אלא לחשוב שאולי עדיף לא לעשות דרמה מהטור הזה, ולא להפוך אותו לשום דבר סמלי. הרי בסופו של דבר מה שהכי חשוב הוא היום-יום, השגרה שבה אנחנו חיים, אבל במעשינו שוכחים שהיא החשובה מכל ולכן כמעט לא תורמים לה דבר.
אז זה מה שיצא בסוף - טור פרידה מ"גלובס" שהוא "רגיל" לגמרי, דומה לכל קודמיו.
היו שלום.